האם ניתן לגרום לציבור החילוני לקחת אחריות על עיצוב זהותה היהודית של המדינה? פנינו בשאלה לרב אלישע וישליצקי, לפרופ' ידידיה שטרן והרב יובל שרלו. התשובות לפניכם
פרקי השבועות האלה, הן במציאות הישראלית המתחדשת והן בפרשת השבוע, מבררים מאז מוצ"ש ויגש– עם תחילת המתקפה הקרקעית של מבצע "עופרת יצוקה" ודרך המהלך של ספר שמות, ובמיוחד בפרשיות בא, בשלח ויתרו, את עומק הזהות היהודית – ישראלית. לא בכדי מהווה הקביעה "בני בכורי ישראל" (שמות ד) יסוד ל"בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד). דבר זה מתגלם בכמה וכמה אפיקים.
ענווה- לא מרובנו ולא מהצטיינותנו נגאלנו ממצרים. לא השיגנו הם אלו שקרעו לנו את הים. לא מעשינו הם אלו שקרבונו להר סיני. אדרבה: הענווה האמיתית היא יסוד הבחירה האלוקית – "אתם ממעטים עצמכם לפני" (חולין פט)
צמיחה- כאשר אנו מצפים לישועה ופועלים למענה, אזי לא בשמיים היא. כיצד מתקיימת נבואת ירמיהו "שובו בנים שובבים" הצורמת והמנומקת – "כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושניים ממשפחה והבאתי אתכם ציון" (ירמיהו ג יד). לאמור: הגאולה הטבעית של שיבתנו לעצמנו חזרה לציון היא מצמיחה את היכולת הפנימית של כולנו לגלות מי אנחנו באמת, וכל לשוב ולתקן חטאים של ע"ז.
צמאון- בימנו מתחדש צמאון גדול גם אצל ה"דתיים" לגלות כי בין כך ובין כך קרואים בנים. גם כאשר מקיימים את דבר ה', אנו בסך הכל בנים המגלים את זהותם.
מהלך התפתחות החיים בכלל בפרט ובכלל ובמה שבינהם, כולל טלטלות גדולות אשר אינם מאפשרות לפרט להשאיר את עצמו כלוא בכלא המיצר והאגואיסטי- פרטי, העולה על גדותיו יתר על המידה. אותה דשנות אשר קליפותיה הקרירות והחונקות את הנפש כבר מיצו את השפעתן. מכאן הדרישה לפתוח את הלב והדעת ולברר בירור נוקב את עצמיותנו.
לתת כתף- לפיכך אין אנו צריכים לגרום או לפעול לעיצוב הזהות הישראלית לבדנו, אלא לשים כתף ולחתור יחד בכוחות משותפים עם כל חלקי האומה על גווניה השונים (מאמרי הראיה א', מסע המחנות). דבר זה נכון בכדי לגלות ולבנות את זהותנו האישית, החברתית, המשפחתית, הקהילתית, הציבורית, הלאומית והעולמית.
אמת- מגמת בניית הזהות צריכה להיות אמיתית, כוללת ומקיפה את כל מטרות החיים הפרטיים והציבוריים. בירור העצמיות בטהרתה צריך להיעשות ללא כחל ושרק וללא משוא פנים, ושיבת הבנים השובבים צריכה להיות בעצם השיבה לחיים מלאים בתוכן יהודי-ישראלי מקורי.
הבו גודל לאלוקינו- תהליך גילוי הזהות, כמו גם מאמץ החתירה המשותפת לבירור העצמיות הישראלית צריך להיעשות בלימוד ובמעשה גם יחד מבחינה חברתית לאומית. עליה לכלול את העיר ואת הכפר, את השפלה ואת ההר, את הצפון והדרום וכל מה שבינהם. בירור הגודל האלוקי, על התחדשותו והתקדשותו צריך להתפרס בכל מרחבי העם והארץ, בעיירות הטבעיות כמו שדרות, אופקים, נתיבות, אשקלון, כרמיאל, קרית שמונה וכיוצ"ב, וכן בעיירות הפיתוח בגוש דן כמו רעננה, פ"ת וצפון ת"א וכל זה בלימוד שיטתי ופתוח. בקבוצות גדולות וקטנות, בבתי הכנסת ובמתנסי"ם, בחוגי בית ובמסגרות קהילתיות, בכתב ובע"פ, בלימוד עצמי ובשיעורים, כאשר הכל מכוון בכוונה טהורה של עשייה, התנדבות, ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות. באותה אמיתיות של גודל שנברכה בה הזהות היהודית-ישראלית במלחמת הדרום, ע"י משפחות שכולות, משפחות הפצועים והלבבות כולם שנפתחו בכל הערוצים, שנמשיך ברוח החדשה ובלב החדש. "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'" (ישעיהו נט, כ)
אלישע וישליצקי, ירושלים
פרופ' ידידיה שטרן, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן; סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה
רוב הציבור היהודי בישראל מעוניין לשמר ולטפח את האופי הכפול של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית". אלו אינם דברים של מה בכך נוכח המתח הקיים בין שני אפיונים אלו, מתח המזין את כותרות העיתונים היומיים. כנגד השאיפה הרווחת ל"מדינה יהודית" מתגבשת קואליציה אד-הוקית של גורמים שמעוניינים במדינה "רגילה", בעלת אופי ניטראלי. זוהי חזית אידיאולוגית ותרבותית, שנתמכת על ידי גורמים בינלאומיים חשובים, שאסור לזלזל בעוצמתה. אליה מצטרפים, במחדל מתמשך, רבים שאינם נותנים את הדעת על נושא זה.
נדרשת לפיכך פעילות אקטיבית להבטחת זהותה היהודית של המדינה. ואולם, המערכת הפוליטית בישראל נמנעת מכך. מפלגות הימין הדתיות והחילוניות מתמקדות בעיקר באינטרס הלאומי, אך הן עוסקות בסוגיות שבמחלוקת בין יהודים וערבים (מחוץ ובתוך ישראל), שאינן נוגעות בליבת הזהות היהודית של המדינה. מפלגות אחרות, בעיקר חרדיות, מתהדרות כשומרות החותם הדתי. עיניהן נשואות לחוקים, למוסדות ולמשאבים שעוסקים בנושאי דת. אך גם עניינים אלה אינם ממצים את זהותה היהודית של המדינה. אדרבא, הזיהוי האוטומטי של יהודיות המדינה עם עמדות ימניות ו/או דתיות מרחיק רבים וטובים. הוא מחשיד את מי שסבור שיש לעסוק בתכנים לימודיים יהודיים במערכות החינוך, שיש לתמוך בתרבות ואמנות יהודית, שיש ליתן תוכן ייחודי לרשות הרבים הישראלית וכדומה. נדרש שינוי כיוון.
הרוב התומך במדינה יהודית מורכב לא רק מדתיים, אלא גם, ובעיקר, ממי שאינם שומרים תורה ומצוות. יש לשתף עמם פעולה גם אם אינם מצטרפים לעמדות לאומיות ספציפיות וגם אם אינם מתחייבים לתמיכה באינטרסים דתיים כלשהם. עלינו לעזור לרוב החילוני והמסורתי היהודי להשתחרר מהברית הלא-קדושה עם הציבור החרדי. עלינו להציג עמדות יהודיות שאינן כוללות כפייה דתית, ואינן משתעבדות לסדר היום הרוחני, החברתי והמשפטי של החרדים.
נדרש חידוש הברית ההיסטורית בין ציונים במדינת ישראל. יצטרפו אליה רבים מאד שמבינים שלא הגענו לכאן רק כדי להתקיים, אלא גם כדי לתת תוכן ייחודי לקיום. אינך צריך להיות שומר מצוות כדי להבין ש"מדינה יהודית" יכולה וצריכה להיות שונה ונבדלת מ"מדינה ניטראלית". אינך צריך להיות חילוני כדי להבין ש"מדינה יהודית" לא חייבת להיות "מדינת בני-ברק".
על הציבור הציוני-דתי להזמין את כלל הציבור הציוני להצטרף למסע חיפוש משותף אחר פשר ומשמעות של המדינה היהודית על כל רבדיה: שלטון, צבא, משפט, תרבות, שוק רעיונות, רשות הרבים, מדיניות הרווחה, מערכת הבריאות, יחס למיעוט וכדומה. תנאי לכך הוא העדר פטרנליזם, קבלת האחר, ונכונות לשותפות אמת.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
עיסוק בזהותה היהודית של מדינת ישראל יכול לעבור רק דרך כלל ישראל. לא זו בלבד שבמדינת ישראל מתקבלות הכרעות במוסדות הלאומיים בדרך הרוב, והרוב איננו רוב הנאמן לתורה ולמצוות, הצורך בהסכמה כלל ישראלית נובע גם מצד האמת שבדבר: ניתן להשיג הישגים מוגבלים מאוד בדרך הכפייה. לאמור: גם אם תיווצר מציאות פוליטית שתאפשר חקיקה דתית שתבטא את הזהות היהודית של המדינה, אך זו לא תהיה מוסכמת באופן יחסי, היא לא תשפיע השפעה של ממש: היא לא תיאכף, והיא גם תהיה בסיס קבוע למחלוקת ולניסיונות לשינוי חקיקה.
על כן, קיימת חובה של ממש לנסות עד כמה שאפשר להגיע להסכמות. הדרך להסכמות עוברת בראש ובראשונה דרך הניסיון לעורר את הדיון המתמיד בדבר הזהות היהודית של מדינת ישראל. נושא זה, העומד בראש סדר העדיפות הפוליטית שלנו, אינו מוצא את ביטויו הראוי בתנועות פוליטיות אחרות. משום כך, הפעולה הראשונה שאנו חייבים לעשות היא לנסות להעלות את חשיבותו של נושא זה למקומו הראוי, אצל כל חלקי החברה היהודית.
וכיצד? את זה עושים בדרכים רבות, ובכל מקום אפשרי: בפורומים באינטרנט ובמאמרי דעות; בהשתתפות בימי עיון ובפסטיבלים ליהדות; בהצעת חקיקה שונות ובדיונים על החוקה לישראל; בכתיבה פובליציסטית ובאמרים מנומקים ומלומדים; ב"דוכנים" וב"פנים אל פנים" – אלו רק חלק מהדרכים בהם ניתן לעורר את הזיק היהודי של כל אחד, ולהביא אותו להתייחס לסוגיה. לא זו בלבד, אלא שגם במרחק מהאידיאולוגיה ישנם שדות נוספים לעיסוק בנושאים אלה, ובעיקר בתחום האישי. כולנו בני אדם ואנו מבקשים כי יהדותנו תתייחס גם למעגל החיים שלנו, לחתונות (צהר…) ולימי אבלות, למקום תפילה בו ירגישו כולם נוח ולעיסוק בזוגיות מנקודת מבט יהודית – כל המקומות הללו מעוררים את נקודת הזהות.
מובן כי לאחר ההתעוררות יגיע תור המחלוקת העמוקה כיצד יש לבטא את היהדות במרחב הציבורי של מדינת ישראל, אולם ביום שנגיע לדיון בנושאים אלה נדע כי אנו בדרך הנכונה. האמת סופה לנצח.
הרב אלישע וישליצקי, ראש בית מדרש "מהות" וראש תנועת אל עמי
