אם היו צריכים להגדיר מצע בסיסי למשפחתי, מעין חוקה, אין ספק ששני הקטעים הבאים היו נכללים באותו חוק יסוד.
אלפיים שנה, בלילות ארוכים של גלות, שמרה לנו הארץ אמונים ולא הסכימה לקלוט אל חיקה כל נכרי וזר. בהשארה שוממה וגלמודה הרחקנו נדוד, התפזרנו בכל קצוות תבל. היה מקום לשער שלאחר שחזרנו לארץ ונאחזנו בה נתרפאה מחלתנו – לא כן הדבר. מעל ומעבר לאותם תירוצים וסיבות הנותנים, כביכול, לגיטימציה ליהודים להישאר בגלותם, מרחפת אותה עילה סמויה וכה פשוטה: תרדמת הגלות ערבה לנו.
היו שהצליחו להתעורר. זכינו ונמנינו בתוכם. עלינו לראות חובה לאומית זו של השכמת יתר היהודים, כאישית, כפי שהיא מנוסחת כבר באותו מסמך רשמי ראשון של המדינה – מגילת העצמאות, הקובעת כי מדינת ישראל הוקמה עבור כל העם היהודי, ולא רק עבור היושבים בה. מכאן, שחייב להיות לה קשר עם הגוף השלם אשר למענו היא קיימת.
וכך אני מוצא עצמי דור שלישי של שליחים, לתפארת מדינת ישראל!
סבי וסבתי יצאו לשליחות חינוכית בברזיל, הורי לקנדה ואני עם משפחתי כיום בדרום-אפריקה. למרות הנסיון והידע שצברתי לגבי הבדלי המנטליות בין ישראלים לשאינם, אני מתנהג לא אחת כאותו שליח יהיר המגיע לכל אותן ארצות מעונבות, מצויד בשפם, כרס וסנדלים (ללא גרביים) ואח"כ מתפלא מדוע איש לא מתייחס אליו ברצינות.
מקור תעלולי עוד בטורונטו, בימי מרד גיל הטיפש עשרה עת הקפדתי לבוא נעול בסנדלים כל אימת שהגיע תורי לקרא בתורה בביה"כ בשבת. מתוך ידיעה ברורה שכללי ביה"כ אוסרים זאת אלא ומאחר ובשלב הזה כבר אין עוד מי שיספיק להכין את הקריאה, יאלצו המתעבים לבלוע את הצפרדע. הגדלתי עשות כשהתעקשתי להופיע לטקס המאד מעונב של סיום התיכון ללא חליפה. כשרציתי להדביק שושן אדום לכיס חולצתי במקום לדש המקטורן שלא היה לי, אמרו שכאן כבר עברתי את הגבול.
ערב השבת הראשונה בשליחות הנוכחית יצאתי אחוז אמוק עם קולגה מקומית לרכוש מהר שתי חליפות שהרי ידוע שאלו הם בגדי העבודה המקובלים לשבת. (שבירת הקרח/ההתברגנות ארעה כבר מספר שנים קודם לכן, עם קניית החליפה הראשונה לרגל חתונתי. אך אבוי לבזבוז המשווע, לאחר לבישה חד פעמית ובעזרת האוכל הטוב של הכלה הצעירה וראה זה פלא: עם השנים, התכווצה לה החליפה על הקולב בארון…)
באותה שבת ראשונה ומפחידה הופתעתי לגלות שבעצם נמנתי בין הפראיירים הבודדים שנחנקו עם העניבה ביום קיץ לח ודביק של אמצע פברואר. כשהגיע שיא החורף באמצע אוגוסט ועדיין לא השתנה בהרבה אחוז החנוטים הבנתי שיש כאן איזו מגמה מכוונת. שמחתי בלבי והחילותי מתכנן את הרגע בו אעזור אומץ, אשאל האם כולם מהליכוד ואז בדרמטיות רבה אשיל מעלי את הקליפות המייזעות. תוכניתי הוזמה מששמתי לב שבחיי היום-יום, בעולם העסקים ופגישות העבודה, כן מקפידים החבר'ה על גינוני הלבוש המהודר. ליל שבת, כך מסתבר, מסמל את תחילת סוף השבוע, עת 'מחליקים' כולם ללבוש יותר קזואלי.
מייד חזרתי בי מהרעיון לרדת מהמדים שהרי כבר הרחיבו חז"ל בעניין הקצאת כל דבר שהוא יותר יפה וטוב דווקא לשבת ובעולמנו כיום מקובל קוד הלבוש המסוים הנ"ל, כיותר מכובד. ניסיתי לצעוק "געוואלט" ו"שאבעס" אך השבת הושארה במערומיה להתבייש. כאילו היה זה רפלקס מותנה: ברגע שעולים על כיפה (לכבוד ביה"כ) ומייד נושר הז'קט ונפתח הכפתור העליון בחולצה.
החלטתי להביע את מחאתי השקטה במעשים. מאז, מנהג נקוט בידי שחולצה לבנה אני לובש רק בשבתות, חגים וחתונות. הוא הדין לגבי חליפה ועניבה בקרבם אני ממשיך להקפיד להתבשל. מצד שני לפגישות חשובות ואפילו טקסים רשמיים למרות שמקומי בשולחן המכובדים אני משתדל תמיד להוריד את רמת ה'אלגנט'. כל כך, בתקווה שהמסר אט אט יחלחל.
בדרא"פ, במקום השני בחשיבות להופעה רשמית לאחר החתונה נמצאת לא עלינו לווית המת ובתוך כך גם טקס גילוי המצבה.
מעניין לציין שבהזמנה לחתונה חשוב לעשות לימודים ודיוקים באותיות הקטנות. אם מופיע TIE BLACK סימן שצריך להביא מתנה רצינית משום שהחתונה יקרה מאד. במקביל על הגברים ללבוש עניבה שחורה, פשוטו כמשמעו. הנשים בדר"כ ילבשו משהו התואם בצבע ובכמות הבד לעניבה השחורה.
אם על ההזמנה כתוב SMART משמע מנה פחות יקרה (כלומר פחות משחקים ויותר אוכל), המתנות והנשים יותר צנועות וגם העניבה פחות שחורה. יש עוד מספר דרגות אך הרעיון כבר ברור.
בבית הקברות הכללים הם שונים. הייתי מגדיר שאמנם הלבוש הוא פורמאלי אך הרבה יותר 'יהודי'. אצל הנשים שוב זה בולט יותר. מבחינת האברים המכוסים נראה משום-מה שיש יותר כבוד למת מאשר לתפילה בביה"כ. הגברים (בייחוד אלו שנוטלים חלק פעיל בטקס) תמיד יופיעו בחליפה ועניבה.
יום חם מאד היה אותו יום ראשון (גילוי מצבה תמיד נערך רק ביום א' בשבוע שהוא יומא דפגרא) כבדרך אגב אני מסתכל על השעון ופתאום נזכר שאני כבר כמעט מאחר. כשחולצה תכולה לעורי (פרנציפ השבת – זוכרים?) חטפתי מהר את העניבה והז'קט (אותם אני כבר מתורגל ללבוש תוך כדי נהיגה) ושמחתי לראות שוב את השעון בשערי בית העלמין – עמדתי בזמנים. אך לא… מה זה… אוי לאותה בושה, שכחתי להחליף מסנדלים לנעליים!!
כבר לא היה זמן לחזור ואפילו לא לטכס עצה. כל שנותר לי הוא לנסות ולצמצם נזקים ע"י תפיסת מחסה מאחורי המצבות היותר גבוהות ולהתאמץ להאריך מכנסיי כך שיכסו אולי עוד חצי סנטימטר מכפות רגליי (משל הייתי אותה ריבה שבאמצע היום פתאום מגלה שלבשה בבקר את חצאיתה של אחותה הקטנה).
הדרום-אפריקאים מאד מנומסים ולכן מבין הנוכחים לא היה פוצה פה ומצפצף (תופעה שהיא לעיתים קצת מרגיזה. כבר הפסקתי להתעניין איך היה השיעור שהעברתי משום שהסתבר שמבחינת תשובת המשתתפים, תמיד השיעורים היו באותה דרגה גבוהה של מצוינות.) אך אני תוהה האם לא שרפתי את עצמי מבחינת החינוך הסמוי בו אני משקיע למען העלאת הכבוד לשבת שהרי יתכן ובראש הדרום-אפריקאי הוכנסתי סופית לקופסה של השליח הישראלי מהדור הישן.
"עוד מעט הוא ישלוף את ה'כובע טמבל' ויקפץ בהורה סוערת לשירת 'הבאנו שלום עליכם…' בדיוק כפי שעשו הוריו בקנדה ולפניהם סבו וסבתו בברזיל."
