מאז התחתנו לפני שלוש וחצי שנים, יושבת לי אשתי על הוריד (של הצוואר) וטוענת שהשביעה אותי לפני החתונה שאנחנו ניסע לשליחות. ואני, כמו כל בעל אוהב וגבר ממוצע, אומר "בסדר, בסדר, עוד שנה-שנתיים", מתכוון בכל ליבי להיפך הגמור של התשובה ומחכה שהזמן יחלוף.
לפני אי אלו חודשים קיבלתי הודעה בדוא"ל מתנועת בני עקיבא העולמית: "דרושים שליחים!", "משימה ציונית חשובה!". בטעות, אבל ממש בטעות, ברגע של חולשת הדעת, נשמטה לי האצבע על העכבר והעברתי את ההודעה ל"חמדת ימים" (אשתי ביידיש).
איכשהו, וממש לא ברור לי איך – כיוון שהחודשים שעברו מאז הודעה זו פשוט חלפו להם בניסיונות הכחשה ובחיפוש אחר דרך מוצא – אני נמצא היום בבודפשט, הונגריה, לבוש חולצת תנועה ומחפש יהודים בנרות.
למה לחפש יהודים בנרות? כי כיום בחו"ל, להיות יהודי זה לא הכי באופנה, וזה גם קצת קשה כי זו מחויבות, ובכלל למה לשמור על יהדותך אם כולם מסביבך אינם כאלו?
ולכן, מתוך 100 אלף יהודים שקיימים היום בהונגריה (ע"פ הערכות שאינן רחוקות מאוד מהמציאות) מגיעים בקושי כמה עשרות לתפילה כל בוקר, ואולי כמה מאות לתפילות שבת וחגים. אפילו ביום כיפור, כשבית הכנסת ברחוב הדוהני, בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר בכל אירופה!, הומה אדם, מגיעים אולי 5 אחוז מהיהודים פה להתפלל. ולמרות שמתוך עשרות בתי כנסת שהיו פעילים פה עד לפני השואה, עדיין פעילים פה כ- 10-15, ברובם המוחלט יש תפילות רק בשבת, ובכמעט כולם, ישנם 9 מתפללים שמחפשים את העשירי. כל בוקר! כל שבת! אחד הדברים העצובים בעיני הוא לראות בית כנסת עתיק, מהסוג שכשרואים אותו נזכרים בימים שלפי ימי "אנו באנו", ריק! מי שרוצה לטעום יכול ללכת לבית הכנסת ברחוב רומבך שהפך ל…מוזיאון.
היתה פה, במזרח אירופה, יהדות מפוארת. השואה ריסקה אותה כמעט באופן מוחלט. אח"כ בא הקומוניזם וחירב גם את השרידים שנותרו. עתה לאחר כמעט 20 שחרור מעול כזה או אחר, המדינות במזרח אירופה מיטלטלות לקצה השני – אידיבידואליזם, חופש, 'מערביות' קלאסית. ומה שעובר על המדינה, משפיע גם על היהודים.
היום אני מודה לאשתי (או לאצבע שנשמטה) על שהתעקשה על הזכות להיות פה. עם הזמן חשיבות נוכחותנו כאן רק הולכת ונחשפת לעינינו. בתי הספר היהודיים מתקשים מאוד לחנך את תלמידיהם לאורח חיים יהודי, ואפילו חילוני. מרבית ההורים לא מהווים דמויות לדוגמא עבור בניהם. ברבים מהבתים אחד ההורים כלל אינו יהודי. אחוז ההתבוללות כבר לא נספר – הוא פשוט עצום. מסגרות בלתי פורמליות כמעט שאינן קיימות. גם אלו שקיימות אינן מקרבות את בני הנוער אלינו. הפער בין המבוגרים שומרי המסורת (חרדים במהותם), לבין בני הנוער, המחפשים את דרכם בעולם הזה, הוא בלתי נתפס ואולי אף בלתי ניתן לסגירה. אנו מקווים מאוד שנצליח למצער לצמצם במעט פער זה, ולנסות להציע לבני הנוער היהודיים – אלו שנצליח להיתקל בהם – עולם יהודי, ציוני ומודרני.
ומעבר לכל זה, נראה שיותר משאנו נצליח להשפיע פה על משהו (ואנו מתכוונים להצליח!), הרי שאנו מקבלים הזדמנות חד פעמית להציץ לעולם שמעבר לביצה הירוקה והפורחת שלנו, בא"י. אנו צופים פה בעולם יהודי אפור, גווע, מט ליפול, שריד לתפארת וגדולה רבת שנים. אולי נצליח להציל מתוכו את מה שניתן.
אם תצטרפו אלינו, תזכו בחווייה חד פעמית, בלתי נשכחת, שערכה לא יסולא בפז.
שבת שלום
רזי בן-יעקב
שליח תנועת בני עקיבא
ו'בן עמי' המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית
בודפשט, הונגריה
