שמחת תורה בנצרת עילית הותירה את הרב נתנאל אריה עמוס סיפורים לצד מחשבות והרהורים על לאומיות לצד מוסריות וכבוד לכל אדם באשר הוא.
שמחת תורה בנצרת עילית. בית ישיבת הגולן – רמי"ם ותלמידים, אברכים ונשותיהם, עגלות והמון זאטוטים. תיכוניסטים אידיאליסטים מישיבת הזורעים ומצפה יריחו, ההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי, הרבה בנות שירות שבאו לעזור ולשמח, והכל בניצוחו של חיים, בן הישיבה ותושב העיר, ובתמיכה מלאה של העירייה שהרימה את הדגל באופן הראוי להערכה גדולה.
קשה לתאר במילים את שמחת התורה העמוקה שחווינו. השותפות האמיתית עם בני העיר, המפגש המרגש עם קהילה חמה ומכניסת אורחים, קהילת חב"ד המסורה בראשות רב העיר, המיזוג הנהדר בין השירה הישיבתית לפיוטי בני ספרד בבתי הכנסת, שולחנות עמוסי כל טוב שנפתחים ברוחב לב לכבוד הרוקדים, נוער ועמך בית ישראל שבסתם ימים של חול אולי אינם נראים קרובים כל כך, אך מצטרפים בשמחה להקפות ברחובה של עיר גם בשעה מאוחרת של ליל שבת. אישה שאינה לבושה בדיוק כאחת האברכיות מלווה בעיניים בורקות את התהלוכה העליזה בין בתי הכנסת בשעת צהריים שרבית. כשהיא מזהה שעת כושר היא רצה בכדי להספיק ולהדביק נשיקה חמה לספר התורה.
עייפים אך מלאי שמחה חוטפים סעודת חג בארבע אחה"צ, ואז ממהרים לבית הכנסת הספרדי המרכזי, שם פתחו שולחנות עמוסים לכבוד סעודה שלישית.. ובשעת רעווא דרעווין, עת בוא השמש, מתיישבים במעגל ענק כל השותפים. תושבי המקום, בני ישיבות התיכוניות, ראשי הגרעין התורני והישיבה הגבוהה במקום, בני ישיבת הגולן אברכים נשים וטף, ובנות השרות המסורות. השירה עולה ובוקעת כאילו לא יום עמוס וגדוש מאחורינו. אולם מה כל אלה אל מול ההקפות השניות אליהם נקבצו ובאו מכל קצוות העיר לגווניה, ראשי העיר ופרנסיה, נוער ומבוגרים, דתיים ושאינם. הרגליים מקפצות לצלילי הניגונים, והשמחה מרקיעה שחקים!
ובתוך כל השמחה המיוחדת, בתוך כל השותפות והרצון לחזק את הרוח היהודית, שני סיפורים קטנים ואולי דווקא גדולים מאחר והם נוגעים בנקודה מורכבת, ואולי חבויה משהו, הזוקקת ליבון ובירור אמיץ.
ליל שבת בשעה מאוחרת. הישיבה עדיין בהקפות. התארגנות ומחשבה רבה השקיעו בני הישיבה בהכנה לשבת. צוות מסור עורך שולחנות לסעודת חג באולם הספורט בבית ספר "ארבל", כשלפתע ה"פקק" קופץ. חושך מוחלט באולם. האוכל מתקרר. מה עושים? לעזרתנו בא צעיר ערבי בעל משפחה שגרה בסמוך. הוא מנסה שוב ושוב להתגבר על הבעיה, אך ללא הצלחה. למרות שמן הסתם הוא מבין היטב על מה כל "השמחה" שמסביב, הוא לא מרפה ונחוש לעזור. הוא רץ לביתו, מביא פרוז'קטור גדול, מנתק את החשמל, ומחבר את הפרוז'קטור הפרטי לחישוק הכדורסל. ויהי אור! מאוחר יותר הוא גם בא לבדוק שהכל בסדר, ומבטיח שיבוא גם בהמשך. "אין לכם מה לדאוג – אני פה", הוא אומר…
סעודה שלישית בביהכנ"ס "זרע יעקב". חבורת ילדים תוססת משחקת בקרבת מקום ב"בומרנג". ילדים דתיים ולא דתיים, יהודים וערבים. אפשר דבר שבשגרה בנופה של העיר. לפתע הבומרנג נתפס בצמרת הברוש. "עאבד" בן ה11 מטפס חיש קל אל ראש העץ, יורד בזריזות, והחבורה ממשיכה במשחקה. בנתיים סעודה שלישית החפוזה נקטעה, ונשארו הרבה שיריים. הציבור שגדל והולך מתרכז ושר בדבקות ברחבת הישיבה הגבוהה בקרבת מקום. נשארתי לשוחח עם בחור ברחבת ביהכנ"ס. חבורת הילדים העליזה "מריחה" שיש כאן "אוצר" על השולחנות, ועושה פעמיה אל עבר שער ביהכנ"ס. בהססנות שובבה שואל אותי ילדון כבן שש: 'אפשר להיכנס'? אני מבין ללבו של הזאטוט, ועונה לו: 'כן למה לא'? אך לפתע מתפרץ ילד גלוי ראש, ומתריס כנגדי: 'אבל הוא ערבי'!!! 'אז מה'? עניתי בחיוך עצוב, לצהלתו של "מחמוד" המופתע, שהיה חבוש, דרך אגב, כיפה גדולה…
הסיפורים הקטנים גדולים האלה – בהיותם חלק בלתי נפרד משבת חיזוק לצביון היהודי של עיר נפלאה, הזקוקה להתחדשות – מבטאים את הצורך בשימת לב מוסרית לדרך הפעולה לא פחות ממגמתה. זכותנו על הארץ הינה מוחלטת מבחינה לאומית, וחובתנו לפעול למען מימושה, ולחזק את הצביון היהודי של המדינה. אך בד בבד אל לנו לשכוח כי פעולה מדינית וחברתית אינה מתממשת בחלל הריק, אלא פוגשת בני אדם שגם הם נבראו בצלם. יתרה מכך: הדרך לפעילות מדינית ברת השגה ובת קיום, עוברת לענ"ד דרך התייחסות אנושית וכבוד לאדם באשר הוא אדם.
במורכבות של המפגש הערכי עם המציאות, אנו מחויבים לחלק בין זכויות לאומיות לזכויות פרטיות. בין חתירה להשגת המטרות הלאומיות ודאגה לצביון היהודי של עיר ואם בישראל, לבין הכרה בזכויות הפרט וכבודו של כל אדם באשר הוא. נהיה ישרים עם אלוקים ועם אנשים ואז נוכל.
והנה, אחרי הכל, אנו עומדים בפתחה של "שבת בראשית", וקוראים שוב את דברי רש"י בשם רבי יצחק:
לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים'! הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'!
בקריאה שטחית ניתן אולי לחשוב, כי בדברי רש"י ישנו משוב מוסרי כולל לבעיית הסכסוך במזרח התיכון. אולי אפילו הצדקה לכל נטילה בזרוע ופלישה כוחנית. לפני שנים התפרסם מאמר ("דעות", תשכ"ג) בו נכתב בהקשר זה: "הרבה לוליינות דרושה לחילוני, כדי להסביר את חזרתו של העם לארצו לאחר אלפי שנות נדודים. עוד יותר קשה לחסר האמונה להסביר, לו רק לעצמו, את גירושם של הערבים, נישולם וההתנחלות במקומם. כאן מאפיין את הדתי שקט פנימי וביטחון בהכרחיות מעשה זה ובצדקתו. ההסבר ידוע למי שקרא מימיו פרשה עם פירוש רש"י… ומי שלא קרא ילך ויקרא!"
איני טוען שהכותב היה מצדיק התנהלות בלתי מוסרית כלפי שכניו הערבים, אך סגנון קריאה ואינטונאציה יכולות להוביל למחוזות אלו כידוע. קורא מעמיק וישר יכול לקרוא את רש"י מזווית הפוכה לחלוטין. דברי ר' יצחק אינם מעידים כלל על שקט פנימי, אדרבא ר' יצחק מתמודד עם דילמה מוסרית. הוא מעלה את טענת אומות העולם, ובעצם העלאת הטיעון ישנו צידוק למתן תשובה מוסרית ציבורית ראויה! התשובה: 'כל הארץ של הקב"ה היא – הוא בראה – והוא נתנה לאשר ישר בעיניו…' הינה קריאת כיוון ותביעה מוסרית יותר מאשר תשובה פוליטית דתית פשטנית. (עיין ברמב"ן). זוהי קריאה להיות ראויים רוחנית ומוסרית לברית הארץ, והליכותנו עם כלל תושבי הארץ הזו הינם חלק בלתי נפרד מכך!
אין ספק שרוה"ק שרתה על רש"י כאשר בחר לפתוח את פירושו לתורה בדרשתו של ר' יצחק. דורות רבים עברו עד אשר עמדנו על פשר בחירתו של גדול פרשני האומה. אך בימינו כאשר הוסר הלוט, שומה עלינו לשים את האצבע בבהירות על שני הערכים העולים בקנה אחד מן המדרש: מחד גיסא – וודאות מוחלטת בתוקף ההבטחה האלוקית להנחיל לנו את הארץ, ומאידך גיסא – הדרישה המוסרית להיות ראויים לברית הארץ, ולכונן בה חברה ערכית מוסרית, שתהיה לאור עולם כמו גם לשכננו.
הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת ההסדר בחיספין
