ספר בראשית, אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, הוא הזדמנות טובה לדון בכמה תופעות בהם אנו נתקלים בפרשיות בספר זה מהפן הפסיכולוגי. מאחר שסיפורי האבות מספקים לא מעט תובנות על חיי המשפחה, על יצר האדם, מערכות יחסים בין בני זוג, יחסי אחים, קנאה, כעס ואף נקמה, אנו נעסוק בשבועות הקרובים בנושאים העולים מתוך הפרשה.
בפרשתנו, בפרשת בראשית, אנו קוראים על בריאת האדם ויצירת האישה. אירוע זה מתואר ומסופר מזוויות שונות ובכל פעם בצורה שונה. על כך אמר, בין השאר, רבי ירמיה בן אלעזר (עירובין דף יח.): "דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון" – וע"כ רש"י אומר: "שני פרצופין בראו תחלה אחד מלפניו ואחד מלאחריו",
הביטוי דו-פרצופיות, במיוחד כשמדובר בבני זוג כמו אדם וחוה, מרמז על הדואליות שלא פעם מאפיינת מערכות היחסים בין בני זוג. מדובר במתח שלעתים בני זוג חשים כשהם יחד, אל מול הרפיה יחסית שהם חווים כשהם דווקא בנפרד. סיפור הבריאה מכיר בקושי של האדם להיות לבד ומאידך בצורך שלו בבן זוג ואף לדבוק באותו זוג עד כדי יצירת חטיבה אחת, אולם הוא גם מכיר בנפרדות ובייחוד של כל אחד ואחד. שני בני הזוג הם אנשים שונים. הם נבראו כך מעצם היותם זכר ונקבה.
לזוגות רבים קשה למצוא איזון נכון בין שני קטבים אלו. הם מצד אחד מעוניינים לבנות מערכת זוגית יציבה, אולם מאידך הם נדרשים לויתורים משמעותיים בצרכים הפרטיים והאנוכיים של כל אחד מהם. זהו מצב שבו אין די בהימנעות מלעשות מפעולות שיגרמו לאחר צער, אלא אף להיות מסוגל למנוע מעצמי סיפוקים במטרה להיטיב עם בן זוגי. במישור הנעלה יותר, בן זוג אמור אפילו לחוש מידה מסוימת של סיפוק מעצם הוויתור לשני. עד כמה שנכון וקל לדבר על הדברים הללו, הרי שבמציאות הם לרוב אינם קלים כלל וכלל למימוש. בני אדם, מעצם טבעם, הם יצורים אנוכיים, ודבר זה מסביר את הקשיים שחווים אנשים רבים כ"כ במסגרת הזוגיות. קשיים אלו רק הולכים ומתעצמים כאשר מי מבני הזוג מגיע לנישואין עם תחושות של קיפוח או הרגשה שהוא לא קבל מענה מספק לצרכיו בחייו עד כה, ולכן הוא מצפה שבן זוגו הוא זה שימלא את החסך. לאנשים שכאלוה קשה מאוד לדחות סיפוקים. הם חיים בתחושה מתמדת כי כולם חיים על חשבונם וכי החיים והעולם חייבים להם הרבה יותר ממה שהם חייבים להםלו. במצבים כאלו עלולה להיווצר תחרות קשה בין בני הזוג שעלולה להפוך לשנאה. מאידך, יש משהו מאד מרגיע בידיעה כי בן הזוג שלנו מוכן לפעול כרצוננו, למלא אחר משאלות ליבנו ולהכניע את רצונותיו לשם כך. אולם לא די בכך בכדי להצמיח זוגיות.
זוגיות איננה יכולה להיות מבוססת על מחיקת האינדיבידואליות של כל אחד מבני הזוג, השוואה בניהם בצורה מוחלטת או הפיכת האחד לשרבוט של האחר. זוגיות בריאה חייבת לאפשר לכל אחד מבני הזוג גם מרווח נשימה, יכולת ביטוי אישית ואפשרות להשיג מטרות אישיות. על בני הזוג להיות מספיק בטוחים האחד באהבתו ומסירותו של השני, בכדי לאפשר האחד לרעהו לפעול גם במישורים שאינם זוגיים גרידא. אמנם בני הזוג צריכים להגדיר לעצמם את המהות והמידה של הפעילות הזאת, אולם באופן עקרוני ללא מידה מסוימת של חופש לכל אחד מבני הזוג הזוגיות לא תחזיק מעמד. אסור שהצורך האישי של כל אחד מבני הזוג במעט עצמאות יהפוך לגורם קנאה וקנאות. תכונות אלו מקשות ומחלישות את הזוגיות. זו הסיבה בגללה אצל הרבה זוגות מערכות היחסים מתאפיינות בשתלטנות במעטה של שאיפה לזוגיות ול"ביחד."
סיפור יצירת האדם בפרשה מדגיש את המשחק העדין שבין פירוד לביחד. יש הכרח בחיבור, אולם השונות מכריחה גם הפרדה מסוימת הקשורה בעצם אי השוויון שבתהליך יצירת האדם. הגמרא עצמה מרמזת אף היא על הפתרון למתח תמידי זה שבין ה"ביחד" ל"לחוד" :" בתחילה עלתה במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד". אדם וחוה לא נבראו נפרדים אלא יצור אחד. אחדות התחלתית זו היא המטרה אליה אנו שואפים מתוך הפירוד וממנה יצמחו הבית והמשפחה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל קליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
