מהי התחדשות בלימוד תורה ובפסיקה? האם יש קשר בין התחדשות ל"ראשית", ומדוע אנו לעיתים מפחדים מאוד מהתחדשות שכזו? הרב שרלו כותב על התחדשות בתורה ועל גבולות שמעבר להם נמצא מדרון חלקלק
האם נותר עוד דבר מה לחדש בתורה? האם הלימוד הוא לא יותר מפעולת שינון של דברי חכמים שנאמרו לפני שנים, או שזוהי פעולה מתחדשת בכל פעם שאנו למדים, ואנו עשויים לזכות להוסיף נדבך נוסף בבניינה של תורה ?
דברי הרב סולובייצי'ק בעניין זה חדים וברורים: "אין שינוי ותיקון בהלכה, ברם יש בה חידוש בלי מצרים. כשהחידוש נחלש, נעקרת ההלכה. מנדינו אומרים : ההלכה מאובנת, ר"ל, אין בה מפעולת היצירה. בני-אדם אלה מעולם לא למדו דף גמרא ולא נהנו מזיו היצירה והחידוש שבהלכה. לדעתם: ר"ת לא חידש, הרמב"ם לא חידש, הרמב"ן לא חידש, הגר"א לא חידש, ר"ח איש בריסק לא חידש. כמה מגוחכת היא האשמה זו! אלה הראשונים והאחרונים יצרו עולמות חדשים מרהיבי עין ביופיים ובשגבם. המה היו המחדשים היותר גדולים במחשבת ההלכה" (ובקשתם משם).
מעגלים מעגלים של חידוש מתהווים בלימוד כל תחום בתורה. החידוש בהלכה פותח בחידוש בו נפגש האדם עם עולמות ידע חדשים; החידוש ממשיך בדרך בה הוא מארגן לעצמו את כל הידע החדש, ועצם הארגון הלוא הוא כבר מפגש בין אישיותו העצמית ובין הידע האובייקטיבי. כיוון שכל אדם שונה ממשנהו הרי שהמפגש הזה יוצר עולמות חדשים בכל תהליך לימודי (הראי"ה קוק נימק בכך את החשיבות העליונה שכל אחד ילמד תורה, בשל השוני בתוצאות המפגש שבין האישיות האינדיווידואלית ובין התורה); החידוש ממשיך נובע מהדרך בה הוא האדם מבין את העומק, את השורשים, את הגילוי המצוי בסוגיה הנלמדת; לעתים זוכה אדם לחדש דבר מה היונק מעולמו האישי אך מצטרף לעולם האובייקטיבי, ונהפך ליסוד בלימוד תורה של אחרים; לעתים זוכה אדם כי עמדתו אף תתקבל על ידי חבריו הלומדים ותהיה חלק ממה שהם עצמם בונים עליו את דבריהם שלהם – התהליך הזה הוא תהליך מתמיד, ואין דבר מה שנלמד שאינו מתחדש. כל זה נכון גם בלימוד בועתי. ברם, כיוון שהלימוד מתרחש גם במישור ההיסטורי, ואנו חלק בלתי נפרד מתקופה ממשית, הרי שהחידושים מתפרצים הרבה יותר: שאלות חדשות הנובעות מטכנולוגיות שהומצאו או מנסיבות חיים אחרות, השיבה לארץ והמחשבה הכלל ישראלית, ועוד עניינים רבים אחרים קוראים לנו לחדש בתורה, בלי לאבד כהוא זה את תודעת היותנו חלק משלשלת מסירת התורה ממשה ליהושע, מיהושע לזקנים – עד לימינו שלנו. (….) כלל היסוד של ההלכה – אמוראים לא חולקים על תנאים, גאונים לא על אמוראים , ראשונים לא על גאונים וכדו
(….)כאשר אנו עוסקים בצדדים הרוחניים והפרשניים שבתורה אנו מוצאים כר נרחב בהרבה להתחדש בו. ' – שאף בהלכה התקבל בצורה מוגבלת משהו, לא התקבל כלל בעולם הפרשנות ובעולם המחשבה, ואנו מוצאים פרשנויות הולכות ומתפתחות בגלגולי השנים בדרך מקורית, עצמאית וייחודית. בשנים האחרונות אנו מתחדשים ב"מידות שהתורה נפשטת בהן" ואנו מוצאים מידות פשט המשמשות תלמידי חכמים רבים: מבנים משוכלים (כיאסטיים), משקל למספרי הפסוקים, גזירות שוות לשוניות רחבות היקף המקישות פרשיות ולא רק פסוקים וכדו', ואנו מאמצים כלים ספרותיים רבים, ומתוך כך מגלים את דבר ד' בצורה עמוקה יותר כננס העומד על גבי ענק.
כל זה כמובן מתוך הכרה תודעתית כי אין התורה אטום בודד בחלל העולם, כי אם שלשלת והמשכיות ורצף; כל זה מתוך תודעה מידותית עמוקה של ענווה, שעיקרה בא להבטיח שאנו מבקשים אכן את תורת ד' ולא את התפארותינו שלנו; כל זה מתוך שיח בית מדרשי, בו החידוש המתחדש עומד בהתקפות ובעימותים כדי לזקק את עצמו ולטהר אותו משגיאות; וכל זה מתוך ברכת התורה תחילה, ואמונה עמוקה בנותן התורה ובמקומה בעולמנו. בראשית – קוראים מחדש, נקשרים לדברים ששמענו מרבותינו, והדברים בכל יום נראים בפועל בעינינו כחדשים בשל העובדה שהם אכן נושאים בחובם בשורה של חידוש.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
