קדושתה של השבת מוזכרת לראשונה בפסוק השלישי בפרק השני של ספר בראשית: 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות'. זו אינה קדושה של חומר – אלא של מימד רוחני- של הזמן. זו אינה קדושה מגודרת. היא אינה חלה על מקום מסוים והיא חלה על כולנו, בכל מקום. על 'קדושים תהיו' נאמר: 'פרושים תהיו'. במילים אחרות: קדושה פירושה הדרה ובשבת הכל יכולים לטבול במעגל הקדושה. כולם בעלי פוטנציאל להשתכשך בקדושה.
התנועה הציונית החילונית, ובראשה הרצל, לא רק שלא ביטלה את רעיון השבת אלא אף ביקשה להוסיף לו. אישיה, שרובם ככולם לא עלו ארצה אולם חלמו על 'מדינת היהודים' בהיותם גולה, ביקשו כי אחרי הקמת המדינה נקפיד על שעות עבודה מרביות וכן על שעות מנוחה מוגדרות, גם בימות החול. בשעה שבכל ארצות העולם עבדו מבוקר עד לילה, 'חוזה המדינה' דיבר על שבוע עבודה מכסימלי בן 42 שעות. שישה ימים והדגל שהניף היה דגל 'שבעת הכוכבים'. היום זהו שמו של קניון בהרצליה שעובדיו עובדים 70-60 שעות בשבוע…
הרצל לא היה בודד. איש מן המנהיגים הציוניים 'החופשיים' לא ביטל את השבת הדתית-מסורתית. כולם רצו לשמרה והתגאו בה. רובם אולי פירשו את השבת אחרת, לא כחיקוי של מעשי האל או כיום קדוש, אך חזרו וביקשו מן העולם 'התרבותי' כולו ללמוד ממנה. נחמן סירקין, הוגה הדעות הרדיקלי של הציונות הסוציאליסטית, הדגיש ביוהרה מסוימת כי לשבת "אין אחות בשום עם מעמי קדם". לטענתו, השבת היא "תגובתה המוסרית של הנפש היהודית על השעבוד במצרים… עבודת-עבדים ללא חשך ולמעלה מכוח אנוש בנכר היא שיצרה תורת-מידות אשר קידשה את המנוחה לנדכא, לעבד, לאמה וגם לבהמה". הוא תבע, ובעקבותיו תבעו כול תלמידיו, להכיר בשבת כהישג הסוציאלי הראשון במעלה.
אחד העם היה 'רוחני' יותר. הוא הזהיר כי לולא השבת "התלאות של 'ימי המעשה'… (היו עלולות למשוך את עם-ישראל) כלפי מטה עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטה התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית". כלומר,לדעתו, השבת מונעת אותנו מלראות בחומר עיקר. היא בולמת את השתעבדותנו למטריאליזם. השבת העלתה את העם היהודי למדרגה מוסרית גבוהה יותר. היא זו שגרמה לכך שנהיה במדרגה שכלית עליונה יותר מעמים אחרים.
מנהיגים חילוניים-מסורתיים אחרים, אשר החליטו לעלות ארצה – כגון ח' נ' ביאליק, מ' גליקסון (עורך 'הארץ' ומנהיג 'הציונים הכלליים') או ברל כצנלסון, ראו כבר בעשורים הראשונים של המאה העשרים כי השבת הארץ-ישראלית מצויה בסכנה. הם חשו בדאגה מרובה כי היא הולכת ומתמסמסת. ביאליק הזהיר את חברו שהתגורר בעמק (בקבוצת גבע): "בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם… השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?". ביאליק גם ניסה לעצב תכנים מחודשים לשבת ויזם, בין השאר, את מפגשי 'עונג השבת' המפורסמים שלו בתל-אביב.
גם גליקסון הלל את ערכה של השבת, וכך הוא קבע: "'מתנה טובה' יש לנו בעולמנו ושבת שמה… אנו בני הדור הזה, בוני המולדת ומחיי היצירה העברית, נפשנו צריכה להיות ערה ופתוחה לכל היופי החיוני הזה, ואף אם לא כל הבחינות האלה קרובות לכאורה ללבנו במידה אחת".
ברל כצנלסון תבע: "עלינו להפוך את שבתותינו וחגינו למדורות של תרבות". הוא קרא לציין את השבת בלימוד ודרש מחבריו לתנועת הפועלים לחזור ולהפוך את השבת למקור האור. למקור חום. למקור היחד הקהילתי-קיבוצי.
'חוק העבודה והמנוחה בשבת', בגלגולו הראשון, נחקק בכנסת בשנה השלישית להקמת המדינה. בן-גוריון הצהיר אז: "חוק זה נעשה על פי יזמתם של חברי ושלי… אנחנו כמפלגת פועלים מציעים חוק מנוחת-שבת שיחול על בתי-מסחר וחנויות (פרט למסעדות), מפעלי מלאכה ותעשיה שבהם עובדים שכירים או עצמאים". במקביל נחקקו חוקי התעבורה בשבת שהתירו תחבורה פרטית ותחבורת מוניות, אך אסרו תחבורת אוטובוסים ורכבות. בן-גוריון הקשיב לרחשי הציבור הישראלי, מה ששום בג"צ לא היה מאשר כיום.
אולם למרבה הצער בעשור האחרון אנו חווים מהפך מוחלט בתחום זה. מדובר לא רק בהתמוטטות טוטאלית של כל חוקי השבת ובעיקר יישומם, אלא אף בהכרזה של מנהיגים בראש גס: "אנו נתאמץ שלא להקפיד על 'כפייה' של חוקי השבת האנכרוניסטיים"
אין ספק כי חלק ניכר מקריסת השבת במדינת ישראל הוא תוצאה של הפוליטיקה המעיבה על כל חלקה טובה. חלק אחר הוא תולדה של היחסים העכורים בתוכנו, בין 'חילוניים' ל'דתיים'. הקריסה היא לדעתי גם באשמת המנהיגות הרוחנית, ובכלל זה המנהיגות הרבנית, שאינה עוסקת ונלחמת על העיקר.
גם בתי המשפט אשמים. כך למשל, פסיקה של בית הדין לעבודה בירושלים משנת 1997 סייעה לפורר את השבת הכלל-ישראלית. שופט-זוטר פסק אז כי אי אפשר להרשיע את קיבוץ צרעה בהפרת חוקי העבודה בשבת על הפעלת קניון בתחומו, כיוון שהאיסור על עבודה בשבתות חל רק על יהודים ולא ברור כי קיבוץ הוא "גוף יהודי"… מאז, כידוע, מרכזי הקניות בקיבוצים הפכו לאבן שואבת להמוני בית ישראל מידי שבת, כשאחריהם נגררים עשרות קניונים וחנויות אחרות.
בעיניי, זו תחילת התוהו ובוהו. וחושך על פני תהום…
במחקר שיזמה מועצת יח"ד (מועצה ליחסי חילוניים-דתיים, ליד בית הנשיא) לפני כמה שנים, התברר כי בשנים האחרונות התרבות השלטת בשבתות אצל הציבור הלא-דתי היא "תרבות הקניות" כשההערכה היא כי מעל מיליון איש(!) פוקדים מידי שבת את מרכזי הקניות והקניונים השונים, כש-350 אלף "עבדים של שבת" משרתים את אותם מליון איש. במילים אחרות: 20% מהשכירים במדינת ישראל עובדים כיום בעל כורחם בשבת. כ-60,000 מתוכם עובדים שבעה ימים בשבוע, כשאין להם אפילו יום אחד למנוחה.
קרוב למחצית מהעובדים הללו הם בגילאי 18 עד 35. סביר להניח כי רבים מהם הורים לילדים קטנים.
ממוצע שעות העבודה השבועיות של העובדים בשבתות עומד על כ- 50 שעות שבועיות (לעומת ממוצע של 39 שעות שבועיות אצל שאר העובדים).
כיום העסקים הפתוחים בשבתות מפיקים בהם כמעט רבע מסך הפדיון החודשי של הקמעונאות בישראל. מצב זה גורם לעסקים שומרי שבת להיגרר לקשיים, ועובדים דתיים נדחים אוטומטית ממעגל העבודה בכל העסקים הפתוחים שבעה ימים בשבוע.
לדעתי, מצב זה אינו מותיר ברירה אלא ליזום פעולה חוקתית חדשה שתגבש מחדש את השבת בישראל. בסיס רציני לדיון בחקיקה שכזאת היא 'אמנת מדן-גביזון' שעיצבו זה לא מכבר פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן. הפעולה החוקתית החדשה חייבת להיסמך בראש וראשונה על פעילות ציבורית-חינוכית שתחזור ותסביר את ערך השבת במדינה היהודית, תוך הבלטת הסכנה שביצירת שכבה של "עבדי-שבת" שאין להם זכות לבלות בחוג משפחתם בשבתות. יש להדגיש את העוולות הנגרמות בכדי שהשכבות העליונות יוכלו לקנות ולהרוויח עוד ועוד.
זאת ועוד: את הפעולה החוקתית צריכים להוליך דווקא לא-דתיים, וזאת בכדי להבליט את העובדה שלא מדובר בכפייה דתית, וכי השבת, כניסוחו של השופט זילברג בפסק-דין משנת 1968, היא 'מצווה שכלית' ולא 'מצווה שמעית'. מצווה שכל מי שמפעיל את ההיגיון והניסיון הפרקטי מבין כי היא חיונית. השבת היא מצווה סוציאלית-אנושית ולא רק מצווה דתית.
מצווה עלינו לחזור ל"בראשית", לשבת כמצוות יסוד שתיקבע את דמותנו היהודית. את צלם האנוש שלנו. את צלם האלוקים של זהותנו.
ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל מוסד "יד בן-צבי" ועמד בראש "וועדת צמרת" לבחינת דמותה הציבורית של השבת בישראל
המאמר הופיע לראשונה באתר האינטרנט של ארגון רבני 'צהר' www.tzohar.org.il
