"האם אתה טרוריסט"? "האם עסקת בפשעים נגד האנושות בעברך"? "האם רצחת בן-אדם"? אם זכור לי טוב עניתי על הכל בשלילה, בכל זאת רציתי לקבל ויזה לניו-זילנד…. כן אלו הם השאלות עליהן עליך לענות אם אתה רוצה לקבל ויזה לניו-זילנד. כבר כמעט חודש עבר מאז שהגעתי לכאן ונראה כאילו עברו רק מספר ימים. המשפט:" כשנהנים הזמן עובר מהר" באמת נכון פה, אבל אל תחשבו שאני רק עושה חיים, יש גם עבודה והרבה..
כך למשל, חלק מתפקידי השליח בקהילה היהודית באוקלנד הוא הטיפול בחברה קדישא. בשבוע השלישי להגעתי נפטר אחד מהיהודים בקהילה. הודיעו לי שביום של ההלוויה עלי לבוא בבגדי עבודה ומגפיים. מדוע? גם אני והשליח שאיתי לא הבנו…
בית הקברות של הקהילה נמצא על צלע הר ירוק ממנו נשקף כל הנוף של אוקלנד. פסטורלי היא מילה ענייה מידי בכדי לתאר. בזמן ההלוויה, עת כולם סביבנו לבושים בשחור אלגנטי, אני ועידו, השליח שאיתי, היינו לבושים כמו פועלי בניין. אחרי ההספדים מצאתי את עצמי מוריד את הגופה אל הקבר, שני אתי חפירה נזרקו לכיוונינו ואחרי תדריך קצר התחלנו בעבודה. ערימת עפר, שהייתה מורכבת בעיקר מסלעים, חיכתה לנו בכדי שנכניס אותה לבור. אני חייב להודות כי מדובר בתחושה מוזרה קצת, במיוחד כשכל לובשי השחורים מסתכלים עליך מהצד. אם לא די בכך, התחושה הייתה שהנוכחים מצפים ששני הישראלים שהיו בצבא יתקתקו את העבודה. פרט אחד קטן הם לא ידעו: שעידו אחרי ניתוח בכתף שבגינו השתחרר מהצבא וטס לשליחות, ואילו אני הגעתי לניו זילנד אחרי תאונת-דרכים וניתוח ביד. מה אומר לכם: שני נכים, הר של אבנים וקבר אחד פתוח. כולם חיכו בנימוס שנסיים, ואחרי דקות ארוכות שנדמו כנצח, סימנו לנו שהעבודה הושלמה.
אבל לא הכל שחור. קיבלנו אוטו חדש מהקהילה. "חדש" פירושו שהאוטו היה של השליח הקודם במשך שלוש שנים והוא עבר שיפוץ במשך שבועיים לפני שנמסר לידינו. השיפוץ כלל בעיקר צביעה מחדש של המכונית. אחרי שלושה ימים שהאוטו אצלנו, הסתבר שהקהילה נחרדה כשנודע לה שקיבלנו אוטו צבוע ולא אחד חדש. במשך שבוע היה "האוטו החדש-הצבוע של השליחים" נושא השיחה של הקהילה, ואחרי עין הרע שכזה אין מה להתפלא על שנכנסנו עם האוטו בעמוד…האמת היא שזה לא אשמתנו. העמוד פתאום הופיע משום מקום, ובכלל כל הכיוונים פה הפוכים ומבלבלים. בשבוע שלאחר מכן נושא השיחה בקהילה היה המכה שחטף האוטו של השליחים…
כמו בכל סיפור יהודי שבו יש שני יהודים ולכן יש גם שני בתי כנסת, אז גם כאן באקולנד, הקהילה היא למעשה קהילה בשתי מקומות. העיר אוקלנד היא אחת מן הערים הרחבות בעולם. הקהילה היהודית מפוזרת בחלקים שונים של העיר ובכדי להקל על האנשים בשבתות, שלא יאלצו ללכת ברגל לבית הכנסת שעתיים (לכל כיוון!), נפתח עוד בית כנסת בצדה השני של העיר. אז מה כל זה קשור אליי, אתם שואלים? ובכן, אמנם מדובר בשני בתי כנסת אולם מדובר באותה קהילה. משמעות הדבר היא שאני ועידו מחלקים את זמננו בשבת בין שני המקומות… זה מה שנקרא כושר יחד עם עונג שבת אמיתי.
בשבוע הרביעי שלנו בקהילה ארגנו אירוע לפתיחת המועדון לילדי הקהילה. הגיעו כ- 30 ילדים ועידו ואני עמלנו שעות בהכנת קישוטים, שלטים וכמובן הרבה הרבה פיצות. הילדים הגיעו בשעה המיועדת וקראנו ביחד שני פרקי תהילים. אכלנו גם תפוח בדבש לכבוד השנה החדשה.
בפעולה הראשונה שלנו בבני-עקיבא היינו צריכים להיות קצת יצירתיים יותר. לצורך כל ארגנו לחניכים פעילות של "חפש את המדריך" בקניון המקומי. האמת היא שהיה די קשה למצוא כאן קניון עם מימדים סבירים (לא ענק, לא גדול, משהו כמו סירקין בפ"ת). כשנפתרה הבעיה הזאת התברר שהמדריכים המקומיים והחניכים לא ממש הבינו מהי הפעילות…
אז אחרי שעידו התחפש לחסר בית עם מקל הליכה ואני לחבר כנופיה עם שרשרת שעליה גולגולת (ואלו דמויות לא כ"כ נדירות בנוף המקומי), הבינו כולם מה הכוונה. לפעילות הגיעו כ- 15 ילדים. אחרי שעתיים של משחקי חתול ועכבר כולנו נמצאנו בשלום. לקראת ר"ה הלכנו גם לבית האבות היהודי כדי להכין כרטיסי שנה-טובה עם המבוגרים. בלהט האירוע חשבתי לעצמי שמאז כיתה ב' לא גזרתי והדבקתי בכזו מסירות.
במקביל ראש השנה וחגי תשרי מגיעים ואיתם האווירה, ההתרגשות, והביחד המשפחתי. בעניין זה הקהילה עוטפת אותנו וכבר הוזמנו לכל הארוחות, ואלו יחד עם משפחת נא-אור המקסימה (המשפחה המאמצת שלנו) והשליחים האחרים, משכיחים מעט את הגעגועים לבית ולארץ.
דוד אקשטיין הוא שליח בני עקיבא העולמי והמחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות בסוכנות היהודית.
המדור "רחוק מהעין קרוב אל הלב" מתפרסם בשיתוף בני עקיבא העולמי והמחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות בסוכנות היהודית.
