שמעתי פעם אמרה שנונה מת"ח מיוחד, הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, כי יום ירושלים הינו בבחינת "פסח שני". מי שצללי המציאות מעיבים על רוחו, והוא מרגיש "בדרך רחוקה"… לזה יש את יום ירושלים, בו אין כל סיבה שלא להודות בפה מלאה לרבש"ע, ולהכיר את היד הגדולה המלווה אותנו שלב אחר שלב בדרך אל הגאולה השלמה.
ובאמת סמוך ממש למלחמת ששת הימים פרסם הרב שריה דבליצקי, מגדולי בני ברק ומחשובי הפוסקים בדורנו, קול קורא לאמירת הלל ביום שחרור ירושלים. הרב תמה מאוד על תגובת הציבור החרדי שרבים ממנהיגיו פירסמו דעות מה לא לומר ומה לא לעשות, אך שום תוכן חייבי לא נישמע, ובלשונו: "אבסורד, כמעט מזעזע יותר מאשר מצחיק, שמידת החרדיות ויראת השמים… נמדדה אשתקד ובשנה זו על ידי אלה שרואים הכל בראי עקום, באופן הפוך ממש. אלה שמשום מה לא הביעו שבח ותודה לבורא ית"ש אף במילה אחת, הם הם החרדים ביותר. ואלה שהודו כן נצרכים לבדיקה ! …
זימנה לנו ההשגחה את יום העצמאות ויום ירושלים בסמיכות ובין פסח לשבועות, באופן שמבהיר את היחס בין שני המאורעות הגדולים להם זכינו. יום ירושלים מגלה מהן המגמות הפנימיות של העצמאות המדינית, מה הם שורשי התהליכים הלאומיים אותם אנו עוברים. לא רק עם המתעורר מתרדמת שנות אלפיים, וחוזר אל מציאות לאומית נורמאלית בין משפחת העמים. אלא קול אלוקי הוא הדופק אל פתחי לבבנו, שאיפה טמירה לגאולה רוחנית כוללת מבקשת את ביטוייה השלם, ונדחפת צעד אחר צעד על ידי אלוקי עולם, אשר מאוד עמקו מחשבותיו.
ציון וירושלים. "ציון" זהו השם המבטא את המסגרת הלאומית הבסיסית, "ירושלים" מבטאת את המגמות הרוחניות העליונות של המציאות. "ציון" זוהי מלכות, טבע, חיים. ואצל עם ישראל גם הם הינם קודש. אך למעלה מזה מבליטה היא "ירושלים" את הקדושה המיוחדת לעם ישראל, את פסגת השאיפות לגאולת עם ישראל והאנושות כולה. עיר מקום המקדש, בית תפילה לכל העמים, מקום השראת שכינה, מקום מושב הסנהדרין, מכאן יוצאת תורה לכל ישראל.
ארבעים ושתיים שנה עברו מאז נוגן לראשונה השיר "ירושלים של זהב" אשר הרטיט לבבות, וליווה בהשראה עליונה את חיבורה מחדש של ירושלים. אולם בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר לקולות, המבכים את יום שמחת ירושלים, שהפך לחג "סקטוריאלי". ההמון הגודש את רחובות העיר, וחוגג בחיוניות ובשמחת קודש שייך כמעט כולו לציבור הדתי לאומי.
יכולים אנו לקרוא אנשי רוח ופובליציסטים הכותבים בכאב כי אכן "עיר ובליבה חומה"… כביכול לא הבשילה התודעה הלאומית, החזרת מפתחות הר הבית לוואקף מבטאת בריחה מהתמודדות עם רעיון שהתודעה הציונית לא יכלה לו – קדושה. כביכול עומדת התודעה הציונות בפני הכותל, ואינה מסוגלת לעבור אותו. וזוהי באחת כל התסבוכת הפנימית בה אנו מצויים כבר עשרות שנים – הבריחה מתודעתנו העצמית!
אין כאן פיתרון קסם לפלונטר הסבוך. אך נראה לעניות דעתי, כי באופן פרדוקסאלי, בשורש הבעיה מונח גם הפיתרון… ודאי שירושלים המבטאת את הגאולה הרוחנית, היא המהות היחידה שיכולה לחבר את הציבור החרדי, להתבונן בראיה פנימית על מהלך הגאולה החומרית. החיפוש אחר תוכן ערכי יהודי גבוה יותר מהמסגרות הקיומיות, מהווה גם עבור הציבור החילוני, תוכן המבסס ומאיר פנים לכל מציאות החיים הארצית, ומה שיכול להוביל למדרגה גבוהה יותר של קיום. ירושלים היא היא הנשמה, היא הגשר והיא הפשר לקיום הלאומי היהודי.
דומני שכל אחד מאיתנו יכול לראות ולהרגיש, למרות כל החושך והצללים, התעוררות רוחנית וחיפוש ערכי מתמיד. מה שדרוש הוא חיבור שורשי, והעמקת הזהות הרוחנית היהודית במסגרות הקיום החומרי ובימות התרבות השונות. עלינו להבין כי הדרך להשפיע עוברת מן המחשבה אל החיים המעשיים ולא להיפך. לא מאבקי כוח, הפגנות וצרמוניות תקשורתיות, אלא השפעה ערכית ספרותית מחשבתית וחינוכית תדירה וארוכת טווח. להתרגל לראייה "ירושלמית" שאינה מתנגשת אלא מפיחה רוח חיים ב"ציון".
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"…
נתנאל אריה ר"מ בישיבת הגולן חיספין
