שורשיה של האנטישמיות נעוצים בעבר הרחוק ואנו מוצאים אותה כבר כאשר העם היהודי עשה את דרכו במדבר סיני לעבר הארץ המובטחת. בלק מלך מואב, היה הראשון לתאר את העם היהודי בנימה צינית, אשר יש בה יותר מקורטוב של אנטישמיות. הוא פונה אל בלעם ואומר לו: "הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי". עם ישראל מסתובב במדבר ארבעים שנה, כל העולם, שומע על הנס שארע לו. כפי שהתורה מעידה "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעב נמוגו כל יושבי כנען".,ובלק מלך מואב פונה לבלעם בנימת זלזול הנה, כביכול רק עכשיו הופיע עם ישראל, על פני הבמה, הקב"ה מוציא אותו ביד חזקה. המצרים לוקים עשר מכות ובלק מתייחס בזלזול עם יצא ממצרים. פתאום, ללא הכנה, וכביכול יציאה רגילה לשיא הזלזול בדבריו, הוא מגיע בדבריו "הנה כסה את עין הארץ". ביטוי זהה מופיע ביחס למכת הארבה. "ויעל הארבה על כל ארץ מצרים…ויכס את עין כל הארץ". בלק פונה לבלעם, ואומר לו עם ישראל דומה לארבה וכשם שמטפלים בארבה, כך צריך לטפל גם בו והוא שוכר את שירותיו, בכדי לקלל אותם. בלעם לא מצליח ובעת פרידתו הוא אומר לבלק "ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה". והעצה שנתןהיתה להכשילם בזימה: שכן, אמר לו בלק לבלעם[1] "אלהיהם של אלו שונא זימה הוא". ואכן, כך עשה בלעם והיתה מגפה.
לאורך ההיסטוריה קמו נותני עצות וחורשי מזימות כנגד העם היהודי וכל אחד רצה להפסיק את ההמשכיות היהודית. אך לא הצליח. וכך למדנו במדרש: "אמר רב לוי אוי להם לרשעים שהם מתעסקין בעצות על ישראל וכל אחד ואחד אומר עצתי יפה מעצתך, עשו אמר שוטה היה קין שהרג את אחיו בחיי אביו ולא היה יודע שאביו פרה ורבה (ויכול להוליד ילדים נוספים) אני איני עושה כן אלא יקרבו ימי אבל אבי ואז אהרוג את אחי (ובכך אפסיק את ההמשכיות). פרעה אמר שוטה היה עשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו אני איני עושה כן אלא אמר למילדות וראיתם על האבנים כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. (וכך אפסיק את הקיום היהודי). המן אמר שוטה היה פרעה שאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולא היה יודע שהבנות נשאות לאנשים פרות ורבות מהם אני איני עושה כן אלא להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן". עשו, פרעה והמן, כל אחד בזמנו ובדרכו הוא , שאפו להפסיק את הקיום היהודי על ידי השמדה פיזית, אך לא הצליחו בכך. מוסיף המדרש, כי לעתיד לבא גוג ומגוג יאמר הראשונים היו טיפשים, שנסו להפסיק את הקיום וההמשכיות היהודית על ידי פתרונות פיזים. שכן, הקב"ה פטרון העם היהודי הבטיח "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו יעזוב". אני אנסה להשמיד את העם היהודי על ידי הפסקת ההמשכיות הרוחנית וזה לשון המדרש: "אמר רב לוי אף גוג ומגוג לעתיד לבא עתיד לומר כן שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקים בעצות על ישראל ולא היו יודעים שיש להם פטרון בשמים אני איני עושה כן אלא בתחילה אני מזדווג לפטרון שלהם ואח"כ להם".
דומה, כי הערובה להמשך הקיום היהודי, נעוצה בשמירת הזהות היהודית והמסורת היחודית שלו. בלעם הרשע, אפיין את עם ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". פסוק זה התפרש במהלך הדורות כהבטחה, כי עם ישראל ישכון בדד, הוא לא מתערב בגויים ושומר על זהותו ואורח חייו המיוחד. הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין בפרושו העמק דברפסק את הפסוק בצורה שונה והסביר את הפסוק לא כהבטחה, אלא כאתגר, "הן עם לבדד, ישכון ובגויים, לא יתחשב". כאשר עם ישראל הוא לבדד, הוא שומר על זהותו, כאשר הוא הולך בדרך האבות והמסורת שקבלנו מהר סיני ושומר על הייחודיות שלו אז ישכון הוא מתקיים. אבל כאשר הוא מנסה לחקות את דרכי הגויים, ללמוד מהתנהגותם, ולהתערות בהם אז הוא לא יתחשב. וכך אומר הנציב: "לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים יחד עם המגלים אותם משיגים בזה אהבה וחשיבות כל אחד בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם. אבל לא כן עם ישראל כשהוא לבדד ואינו מתערב עימהם ישכון במנוחה וכבוד. ובגויים כאשר הוא רוצה להיות מעורב אמר לא יתחשב אינו נחשב".
פירושו של הנצי"ב בא על רקע התקופה בה הוא חי, באירופה במאה התשע עשרה, האמנציפציה העניקה ליהודים אפשרות לשפר את מעמדם החוקי והתרבותי לאחר דורות של הסתגרות בגטאות, התאפשר ליהודים כיחידים, לקחת חלק בפעילות כלכלית, פוליטית ותרבותית, של העולם הסובב אותם. ובקרב יהודי אירופה, החל תהליך של השתלבות בחברה ונטילת חלק בהתפתחות של החברה הכללית. ניסיונות אלו נפוצו בעיקר בקרב האינטליגנציה היהודית והם התבטאו בהזדהות גוברת עם השפה המקומית והתרבות הכללית. וכן השתלבות בקרב תנועות חברתיות פוליטיות. דבר זה הוביל תחילה לניהול אורח חיים כפול "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" אך היה עלול להוביל לאבדן הזהות היהודית כלל. הנצי"ב היה ער לתופעת החילון בעם היהודי וההתרחקות מהשורשים היהודיים ולכן פרש את הפסוק בדרך שבה ביקש להזהיר את האנשים לשמור על אורח החיים היחודי לעם היהודי.
לגבי ההמשכיות הפיזית אנו מובטחים ועומדים "כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב", אך על קברניטי העם היהודי ומנהיגיו מוטלת החובה לדאוג להמשכיות הרוחנית. וזה רק על ידי שמירת היחודיות והזהות היהודית הברורה בדרך של מסורת ישראל סבא.
ארגון רבני "צהר" שם לו למטרה לקרב יהודים למורשת ישראל סבא, בדרכי נועם. ולחזק את אופיה היהודי של מדינת ישראל. המערך לשירותים רוחניים בתפוצות, שעיסוקו הוא בחיזוק הזהות היהודית בתפוצות, חיזוק הזיקה למורשת ישראל סבא, וטיפוח הקשר למדינת ישראל, פועל במספר תחומים בשיתוף פעולה עם ארגון רבני צהר להשגת היעדים שהציב לעצמו.
הרב יחיאל וסרמן הוא ראש המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות בסוכנות היהודית
