קריאת הסיפור של "גניבת" הברכות על ידי יעקב, יוצרת תחושה שיצחק הוא אדם תמים שרבקה מערימה עליו, והיא מחזקת את הגדרת חז"ל את יצחק כ"עולה תמימה", קרי, אדם שהתמימות היא המאפיין הבסיסי של אישיותו. מנגד, רבקה, "הנערה הטובה יפת העיניים" של סיפור העבד, מתגלה כמתוחכמת ומניפולטיבית ומעלה שאלות על התנהגותה. האם היא שקרנית חס וחלילה? מדוע היא לא שוחחה עם בעלה ופעלה בפעולות חד צדדיות?
עיון מעמיק יותר בסיפור יוכל לחשוף שהמתוחכם מבין השניים הוא יצחק ופעולתה של רבקה נבעה דווקא מתוך ההיכרות והחיים המשותפים עם בעלה, כך שהם משלימים זה את זה.
כבר מסיפור הבארות (בראשית כו, יח–כב) שהוא קודם וסמוך לסיפור הברכות, עלה שיצחק עקשן ולא ויתר על זכויות המים שלו. לו היה כה תמים, היה נכנע לאחר המאבק על הבארות "עשק" ו"שטנה".
העובדה שיצחק הזמין את עשיו לקבל את הברכה ראשון עלולה להטעות ולהציגו כאב "כהה עיניים" (כז, א) אף על פי שסביר להניח שלא נסתרו מעיניו לא מעלליו ולא מכירת הבכורה ליעקב. אך נראה יותר לומר שהדבר נעשה מתוך רצון לאזן את עשיו או לפחות לא לאבדו לאחר מותו, וכעין "ריכוך" שיבטיח שהבית לא יתפרק וייכנס למלחמת אחים לאחר מותו.
אך שיא התחכום של יצחק התגלה בעת שיעקב נטה לצאת לבריחתו חרנה. אז הוא הוזמן לאביו וקיבל את "ברכת אברהם" – "לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך" (כח, ד). וישאל השואל מניין צצה ברכה זו? הרי סאגה שלמה קרתה בעקבות השאלה מי היה צריך לקבל את הברכות, והנה, כקוסם השולף שפן מתוך הכובע, שלף יצחק את ברכת אברהם, השונה בתכלית מן הברכות הקודמות והעניק אותן ללא התלבטות ליעקב? אין זאת אלא מהלך מתוחכם ומתוכנן היטב, שמטרתו להכריע היסטורית שרק יעקב יקבל את ברכת הארץ והזרע וכל הדרמה הקודמת הייתה כדי לרצות את עשיו ותו לא.
חיזוק נוסף להבנת דמותו של יצחק כבעל השפעה וכקובע היא דרישתו הברורה מיעקב בעת פרידתם: "לא תקח אשה מבנות כנען" (כח, ו). חד משמעיות שכזו מבטאת עוצמה והחלטיות ולא אדם שאפשר לנהלו ולהערים עליו.
עתה נחזור לרבקה. השאלה בעינה עומדת, מה קרה לתמימותה כפי שעלתה בסיפור פגישתה עם העבד (פרק כד)? ניתן לומר שיש כאן כמה מרכיבים שהביאו אותה להחלטתה לנקוט בדרך שבחרה.
ראשית, הגיל. לא הרי נערה בת ארבע עשרה (כך על פי הכרעתו החכמה של חזקוני, ולא שלוש על פי הגרסה במדרש שרש"י העדיף) שפגשה את העבד בסיפור שקראנו בשבוע שעבר כאשה בת למעלה ממאה שנים, שזהו גילה כעת. ניסיון החיים, ודאי כאם לעשיו הרשע, הפך אותה לאדם שצריך לדעת להתמודד עם מצבים מסובכים ולמצוא בהם פתרונות. למען שלום הבית היא העדיפה את התחפושת על פני פנייה ישירה ליצחק. לו הייתה פונה ישירות אליו, הם היו צריכים לעמוד זה מול זה, תחכומו מול תחכומה, ומשהו היה אובד בדרך.
שנית, רבקה פעלה ממניעים אידאולוגיים, שהחשוב שבהם הוא שבשום אופן אסור שעשיו ינהיג את "בית אברהם". אידאולוגיה אינה סותרת תמימות, וברור שרבקה נותרה ישרת דרך.
ואחרון, חיים משותפים עם איש חכם וצדיק כמו יצחק ודאי העשירו את יכולותיה ודווקא הם הגדילו את תחכומה ואת חכמת ליבה.
סיכומם של דברים. לא מדובר כאן במשבר זוגי, וגם לא באנשים שהערימו זו על זה. מדובר כאן באבינו השני ובאמנו השנייה, שהיו מוכנים למען שלום העולם לשקר מעט ולמען שלום הבית להתחפש, וטוב שכך.
כותב המאמר: הרב ד"ר יוסף פריאל, מרצה לתנ"ך וזמר עברי ומרבני צהר
