הרב רונן נויבירט חושב שימי בין המצרים, שמתחילים השבוע, הם פניה בעיקר לרבנים ולעוסקים בחינוך לשנות תפיסה ולהתחיל לחנך בדרך קצת אחרת. כזו שתגרום ליותר אנשים להתחבר לתורה, ולא רק להתעסק בחיצוניות שלה.
הרב קוק כותב בקובץ "מגד ירחים" על חודש תמוז את הפתגם הבא: "מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים”.
לכאורה משפט סתום ולא מובן, אולם מאחר וע"פ הרב קוק משפט זה מתמצת את תוכנו הרעיוני של החודש, הרי שראוי לעיין בדברים ולנסות להבין אותם.
במהלך חודש תמוז מתחילה תקופת בין המצרים, שבה אנו נוהגים במנהגי אבלות, זכר לחורבן בית המקדש ולאסונות נוספים שהתרחשו בתקופה זו במהלך ההיסטוריה היהודית.
האירוע הראשון שאירע בשבעה עשר בתמוז היה שבירת הלוחות. הלוחות, כידוע, לא נשתברו מאליהן. הן שוברו בכוונה תחילה ע"י משה בעקבות הזעזוע מחטא העגל. שבירת הלוחות מבטאת את שורש החטא שהיא שבירת הדברות שהיו חרוטים על לוח ליבנו. הלוחות אינן קודקס חיצוני של חוקים, אלא ביטוי חיצוני למערכת פנימית-נפשית. ברגע שהפנים נסדק, אין כל ערך למסגרת החיצונית, והרי הלוחות משתברים מאליהם.
מבחינה זו מרמזים הלוחות השבורים על כל שאר האסונות שאירעו בשבעה עשר בתמוז. כל האסונות היו תוצאה של חוסר יכולת להפנים את הקוד המוסרי אשר קיבלנו בהר סיני. העם אמנם קיבל על עצמו את המסגרת של התורה, אך לא הצליח להפנימה אל לוח ליבו ו"להתחבר" אליה. כזהו חטא העגל, אולם גם חומות ירושלים שהובקעו ביום זה. החומות מייצגות את חומות המוסר שנסדקו בליבנו ואת שורש הפורענות. העם כשל במציאת הדרך לבית המקדש שבלבו. דברי הנביאים נפלו על אזניים ערלות ולא חדרו פנימה את אוטם הלב. עבודת האלוקים הייתה מן השפה ולחוץ, והעם לא חי את התורה כתורת חיים רוחנית ודינאמית, אלא רק כמסגרת חיצונית ושטחית.
התיקון לקלקול מתחיל בחינוך נכון. ביכולת להעביר את המסר לדור הבא לא רק בעזרת מסגרת ומשמעת קשוחה אלא בעיקר באמצעות חינוך להפנמה והתחברות. חינוך בשיטת "מקל חובלים", עשוי אמנם להטיל פחד ויראה, אלם אין בכוחו לזרז לחיי רוח מתוך אמת פנימית. התיקון האמיתי מתחיל ע"י "מורים חמושים בגבורה רוחנית". מורים אשר יכולים לחנך ע"י השפעתם הרוחנית והאמת הפנימית שבתוכם, וכל זה מבלי לנצל את סמכותם הממסדית ומקל החובלים שניתן בידם.
דבר זה נרמז גם בהלכה ספציפית הנוגעת לחינוך בתקופת בין המצרים: " צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב …ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שלחן ערוך תר"א י"ח). ההכאה עליה מדבר המחבר איננה פיסית בהכרח. מדובר על כל חינוך העושה שימוש בכוח סמכותי. גלישה לדפוסים שכאלה, בפרט בימי בין המצרים, הינה חזרה על החטא הקדמוני. פעולה זו רק מעמיקה את הקלקול.
בנקודה זו בדיוק נכשל גם משה רבינו, כפי שקראנו בפרשה הקודמת, כשהוא מנסה לחנך את העם ע"י הכאה בסלע במקום שימוש בכח הדיבור. משה הקוצף פונה לעם ואומר להם: "שמעו נא המורים". את התיקון לנפילה מחפש משה רבינו בדמותו של יהושע בן נון, מנהיג סובלן אשר לא ישתמש במקל חובלים: " יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, ט"ז). רש"י מסביר את הפסוקים כך: " אלהי הרוחות – אמר לפניו רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
אנו חיים בדור השופע ידיעות וחכמה. אנו מוצפים במידע המגיע מכלי המדיה, מהאינטרנט, ממערכות החינוך וההשכלה ומקומות נוספים. הצפת המידע גרמה לדור שלנו להיות חכם מאוד, ומאידך ללקות בחוסר מודעות פנימית והקשבה. כולנו מחוברים לרשת, למייל, לכבלים, לסלולארי ולפייס-בוק, אבל במקביל רובנו התנתקנו מעצמנו ומעצמיותנו. שאלת "איכה" הקדמונית עודה מהדהדת בחלל העולם ובכלל זה באוזנינו, ונדמה שכיום היא עושה כן עוד יותר מאי פעם. דווקא משום כך עלינו לשנן את המסר של חודש תמוז, מסר של חינוך למודעות עצמית וחיבור פנימי.
על מנת שנוכל לחנך את הדור הבא לדרך ארץ, לחיי רוח וערכים, לציונות ותרומה לחברה לעם ולעולם, שומה עלינו למצוא את הנתיב אל ליבם של בני הנוער בכוח הרוח והאמת ולא בכוח הסמכות. רק סבלנות וסובלנות, אהבה חום והבנה, ואפילו קורטוב של אהבת חינם, יסייעו בעדינו להפיץ את אור החינוך לערכי הנצח. אלו ורק אלו המנהיגים אשר יביאו את התיקון והגאולה מימי בין המצרים. "מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".
הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת 'אהל-ארי' ברעננה ומנהל מחלקת קשרי החוץ של ארגון רבני 'צהר'.
