שאלה:
בעלי ואני מתקרבים לשנות השישים. בעלי עובד כבר 35 שנה באותו מקום עבודה. הוא החל לעבוד שם כפועל פשוט, ובמהלך השנים רכש השכלה, התקדם, קיבל תפקידים ניהוליים והגיע לצמרת הניהול של העסק. לאחרונה קבל בעלי הצעה נדיבה מאוד ממעסיקיו לפרישה מוקדמת מרצון. מדובר בהצעה שתאפשר לנו להמשיך ולהתקיים בכבוד, ואף מעבר לכך. לכאורה מדובר בהגשמותו של חלום, אולם אני חוששת כי הדבר עלול להתברר כסיוט. אני יודעת כי הפרישה קורצת מאוד לבעלי, אולם מאחר ואין לו כל תוכנית אלטרנטיבית למילוי הזמן אני רואה מול עיני מצב לא בריא. הוא מדבר על התמסרות לגינה, לנכדים ולקריאת ספרים, אולם ברור לי כי הדיבורים הללו לא יחזיקו מים. הפרישה מנוגדת לחלוטין לאופיו כאדם עובד ויוצר, ואין לי ספק כי מדובר רק בעניין של זמן עד שהוא ישתגע ואחריו גם אני. אני משוחחת איתו על העניין, אולם הוא מבטל את דברי ואומר כי השאלה "מה לעשות תהיה הבעיה הכי קטנה שלו לאחר שיפרוש". מה אפשר לעשות?
תשובה:
התמורות במשק הישראלי מולידות מצבים בהם מעסיקים מציעים לעובדיהם – ולפעמים אף כופים עליהם – פרישה מוקדמת בתנאים כלכליים מאד נוחים ואף מפתים. תנאים אלו יכולים להביא לשינויים מרחיקי לכת בצורת החיים של האדם, הדימוי עצמי שלו ומערכות היחסים שלו עם בני משפחתו.
על אף שיש פיתוי גדול לשבת בגינה עם ספר ביד אחת, כוס לימונדה קרה בשנייה ונכד על הברכיים, ספק אם רוב האנשים יכולים למצוא אתגר או לפחות עניין בזה לאורך זמן, במיוחד כשמדובר באנשים בריאים שכוחם במתנם, ובעידן כמו זה שבו תוחלת החיים מתארכת ואיכות החיים משתפרת. אי לכך לפני שאדם יוצא לפנסיה מוקדמת, עליו להיערך מבעוד מועד לשינויים המשמעותיים הכרוכים ביציאה משוק העבודה. מעבר שכזה עלול להיות בהעדר מסגרת ותוכניות ברורות לעתיד, לאבן נגף. רבים מאתנו אולי כמהים ליום בו לא יצטרכו לעבוד, אולם עלינו להבין כי עד כמה שהחלום נראה מפתה, מדובר במצב רצוף התמודדויות ואתגרים משלו.
אנשים רבים, וגברים באופן מיוחד, נוטים להגדיר את עצמם ולבנות את הדימוי העצמי במידה רבה על בסיס המקצוע שלהם. העיסוק בו בחרנו משפיע על הצורה בה אנו רואים את עצמנו וכן על הסטאטוס החברתי שלנו. אדם שעוזב מקום עבודה, במיוחד לאחר תקופה כמו 35 שנים, ובהנחה שהוא היה מזוהה מאוד עם העבודה שלו, חייב למצוא לעצמו עיסוק חילופי שיעניק לו תחושה של משמעות, חיוניות, תרומה ואולי אף מעמד בחברה. אחת מההתמודדויות הקשות ביותר של יציאה לגמלאות היא הירידה התלולה והפתאומית בהזדקקות של אנשים בנו. צרור המפתחות שפעם אך בקושי נכנס לכיס, מצטמצם פלאים וכל מה שנותר עליו הם המפתחות לבית, למכונית ואולי גם לארונית בחדר הכושר. גם הטלפון מפסיק לצלצל. מצב שכזה עבור אנשים שהיה חשוב להם שאחרים יזדקקו להם, יחפשו את עצתם ואף יעריכו אותם בשל יכולות אלה, עלולים למצוא את עצמם לאחר הפרישה אכולי בדידות והתמרמרות. ישנן אינספור אפשרויות למילוי הזמן עבור אנשים שפרשו מעבודתם. זהו הזמן לחזור ללימודים, לבית המדרש, לתת דרור לדחפים יצירתיים או אקדמאיים, או אפילו להתמסר לחקר ותיעוד ההיסטוריה המשפחתית. ישנם רבים המפתחים קריירה שנייה או הופכים לעצמאיים. זהו הזמן להתפנות לתחביבים ועיסוקים שלא נמצא להם זמן במשך כל השנים. אנשים רבים שפרשו לגמלאות ממלאים את זמנם בפעילויות התנדבותיות בבתי חולים, מוזיאונים, משמר האזרחי או בבתי ספר. כך או אחרת, הדבר החשוב הוא לבנות מסגרת קבועה ועקבית שבה האדם יוכל להמשיך ולהרגיש חיוני, נחוץ ותורם.
עניין נוסף שהשאלה מתייחסת אליו בעקיפין, היא השפעתה של הפרישה על מערכת היחסים עם בת או בן הזוג. אנשים בשנות ה-60 לחייהם, חיים כבר לבד. הילדים פרחו מהקן והלכו להקים משפחות משלהם, והדבר מאפשר הרבה זמן משותף לבני הזוג. זהו מצב שיכול להוביל לצמיחה, אולם עלול גם לגרום לחיכוכים. מצד אחד ישנו גבר קרייריסט שבמשך 35 שנה היה רוב שעות היום מחוץ לבית, ומן העבר השני אשה שבמשך כל אותם שנים נטלה על עצמה את החלק הארי של ניהול הבית. ספק גדול אם היא תהיה מעוניינת כעת בהצעות ייעול כיצד עליה לנהל את הבית ומה היא הייתה צריכה לעשות במשך 35 שנה. מכאן ששינוי שכזה דורש הגדרה מחודשת של ציפיות וחלוקת תפקידים.
כמו כל שינוי בחיים גם היציאה לפנסיה היא התמודדות והזדמנות כאחת. שינויים לא ניתן למנוע, אולם בהחלט ניתן להפוך שינוי ממשבר למנוף של גדילה וצמיחה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה
