בפרשתנו אנו קוראים על בלעם בן בעור, המתבקש ע"י בלק מלך מואב לקלל את עמ"י המתקרב לגבולו. בלעם, כך עולה מדבריו של בלק, היה ידוע בכוחו לברך או לחילופין לקלל: "כי ידעתי אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר".
דברים אלו מעוררים תמיהה גדולה. מעבר לשאלה על עצם נתינת הכוח בידיו של בשר ודם לקלל או לברך, קשה הרבה יותר כיצד ניתן כוח שכזה בידיו של נוכרי. חז"ל מעצימים שאלה זו במדרש: "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו- תני: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם! כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היה לנו נביא כמשה, היינו עובדים לקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זהו בלעם בן בעור" (ב"ר יד,יט).
האם יעלה על הדעת שלבלעם יהיו כוחות כמשה, אבי הנביאים וגדול האומה?! נראה, כי פרשה זו- ובעקבותיה חז"ל- מבקשים ללמדנו עקרון חשוב ביותר. בלעם אכן נחון בכוחות מיוחדים, ומסתבר כי בכוחות אלה יש יכולת להשפיע ברכה או להבדיל – קללה, כשההבדל המהותי בין משה רבנו לבלעם הרשע הוא השימוש בכוחות הללו.
משה זוכה לקרבת אלוקים, שאיש מעולם לא זכה לה מלבדו. הדיבור הישיר, הגישה הישיר, האופן הבלתי אמצעי שבו פונה הא-ל אל משה ומשה משיבו דבר, כל אלו הינם סגולתו של משה בלבד. מדובר בעצמה בלתי רגילה המקנה לאדם כוח עצום ושלטון מוחלט. מי יעז פניו כנגד מי שנמצא בקרבה כה גדולה לא-ל? האם יש מישהו שיכול למי שגישתו אל ה' היא ישירה ובלתי אמצעית? בפועל, מתברר שכן. מהלך שנות חייו של משה היו רבים שהעיזו פנים כנגדו, וזאת משום שמשה מעולם לא השתמש בכוחו לקלל, כי אם רק לברך. על משה רבנו לא היה ניתן לומר "את אשר יאור יואר", שהרי משה מעולם לא קלל. על פי התלמוד (ברכות ז.) בלעם בורך בכישרון שאפילו למשה לא היה: היכולת להכיר ברגע מופשט ובלתי נתפס שבו האל זועם בכל יום, ולנצל את הרגע המיוחד הזה בכדי לקלל. כשרון זה, להכיר את רגע הזעם של אלוקים, לא היה למשה, ולא בכדי. משה מעולם לא נזקק לכך. נהפוך הוא. כישרונו של משה היה לזהות את פתח הרחמים, את מקום הסליחה, את "חולשתו" כביכול שלא אלוקים, שרק בעזרתה ניתן להגיע אל ההיעתרות וההתרצות.
"כי כבד אכבדך מאוד"- אומר בלק בניסיון לפתות את בלעם ומבטיח לו עושר וכובד. בלעם מסביר לבלק פעם אחר פעם כי אינו יכול להיעתר לבקשתו ללא רשותו של הא-ל. מי שניחן בכוחות מיוחדים לברך או לקלל, באופן טבעי זוכה לכבוד ויקר מאת כל דורשיו. לא כן משה, הוא איננו חש עצמו מיוחד ואיננו חושש לאבד את נבחרותו לטובת אחרים. תכונות אלה מזכות את משה בתואר העניו מכל אדם ותואר זה איננו טריוויאלי, בעיקר עבור מי שזוכה לכוחות מיוחדים כמשה.
נקודת מוצא להשוואה מרתקת בין בלעם ומשה, מצויה בתחילת הנאומים האחרונים של בלעם. "נאום בלעם בנו בעור, נאום הגבר שתום העין" מעיד על עצמו בלעם, ואנו נזכרים מיד בתיאור הפרידה ממשה ערב פטירתו שם נאמר עליו כי "לא כהתה עינו ולא נס ליחו".
בחסידות דורשים כי הראייה המדוברת אצל משה איננה רק ראייה חיצונית כי אם התבוננות פנימית. עד לפטירתו לא חדל משה מלהיות בעל עין חדה המיטיבה לראות למרחוק, לצפות לעתיד, לראות את הנולד ואף להתבונן בעומקם של דברים ומתוך כך לזהות מגמות ותנועות החבויות במעמקי המציאות.
כוחו זה של משה לא כהה ולא נחלש עד לפטירתו. בלעם נושא בקרבו כוח סגולי לברך ולקלל, אולם ראייתו מעומעמת. כך גם בפרשתנו, בה בלעם איננו מצליח לראות את מה שאתונו רואה. סתימת עינו של בלעם מלמדת על השטחיות המאפיינת את ברכותיו וקללותיו. הוא איננו מעמיק לראות. הוא איננו בעל חזון פנימי הצופה לנצח, וזאת בניגוד לכוחו של משה.
החוט המקשר בין שלשת ההבדלים האמורים לעיל בין משה לבלעם, טבוע בחותם הענווה והביטול העצמי. דווקא אדם שניחן בכוחות עילאיים, שהינו ברוך כישרונות וזוכה למתת א-ל בכל תחום שהוא, מחויב במשנה תוקף למידת הענווה. שהרי בלעדיה יקום הגולם על יוצרו, והברכה תיהפך לקללה.
כל מי שרוצה להיטיב לראות, להעמיק בראייה פנימית ולא להיסחף לראייה חיצונית שטחית, חייב להיות בעל מידת ענווה. כל אחד מאיתנו עלול במסגרת התנהלותו היומיומית להביט על הדברים בצורה שטחית, שבה הכול בא ונובע מהאדם עצמו. זוהי תפיסה של "כוחי ועצם ידי" העלולה להוביל לחורבן מתוך הערצה לא מבוקרת לכשרון והתפעלות חיצונית ממתת הא-ל לה זכה האדם. דווקא הענווה וההכרה הפנימית כי כל כשרון הגלום באדם הינו מתת א-ל שיכולה להעלם כהרף עין, היא הדרך בעזרתה יוכל האדם להמשיך לברך ולהתברך, ואולי אף יזכה שיאמר עליו: "לא כהתה עינו ולא נס ליחו".
הרב איתמר אלדר, ר"מ בביהמ"ד לבוגרים בגולן, מרצה במכללת "אוהלו" ומרבני 'צהר'
