בפרשת השבוע שלנו אברהם אבינו מטיל על עבדו את השליחות המפורסמת למצוא אישה לבנו יצחק:
"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי. ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק" (בראשית כד, ב-ג)
תגובת העבד הראשונית היא העלאת חשש שמא הוא לא יצליח במשימתו:
"ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת…" (שם, ה)
סיפור שליחותו של אליעזר מופיע פעמיים בפרשה. בפעם הראשונה כאשר אברהם מטיל עליו את השליחות, ובהמשך אותו פרק, כאשר העבד מספר למשפחתה של רבקה את סיפור השליחות. על כפילות זו דרשו חז"ל כי "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים". הרבה גופי תורה, כללי מצוות ודיוקים ניתנו בתורה רק ברמיזה ובקיצור, ואילו כאן – בדבריו של העבד – התורה בוחרת להאריך מאוד.
מתוך הדקדוק בדברי העבד, "שיחתן של עבדי אבות" ובהבדל בין הקרי לבין הכתיב (המילה "אולי" בפעם הראשונה כתובה בכתיב מלא, ואילו בפעם השנייה, בסיפורו של אליעזר למשפחת רבקה בכתיב חסר – "אלי"), חז"ל מייחסים כאן לאליעזר כוונות נסתרות שלפיהן רצה לשדך ליצחק את בתו שלו:
"אלי כתיב. בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו" (רש"י בראשית כד, לט)
פירוש זה נראה לכאורה מופקע מהפשט לחלוטין, שהרי אליעזר מתואר כעבד נאמן של אברהם אבינו לאורך כל הדרך, אז מדוע לייחס לו כוונות זרות בשליחותו?
אם נתבונן היטב בדברי אליעזר ובתשובתו שהיא ארוכה מן הרגיל נוכל להבין.
בפרשת לך לך אברהם אבינו מתייסר מהמציאות בה אין לו בן, חושש ואומר לקב"ה:
"ויאמר אברם הן לי לא נתַתה זרע והנה בן ביתי יורש אותי" (טו, ג)
בתגובה לחשש זה, הקב"ה מבטיח לו זרע ובסמוך את הבטחת הארץ:
"והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך…" (שם, ד)
כלומר, לאברהם אבינו יש הבטחה שלא עבדו יירש אותו (וממילא גם לא צאצאי עבדו) אלא צאצא ישיר שלו. לכן כאשר אליעזר מתפרץ ואומר "אולי לא תאבה האישה…", אברהם משיב לו תשובה שזה לא ייתכן כי יש לו הבטחה אלוקית ובכך מתגלה התכנית האלוקית: "ה' א-להי השמים… אשר דיבר לי… לא יירשך זה" (שם) כלומר, לא אתה, אליעזר, תמשיך את השושלת (ולוּ באמצעות בתך), אלא בני שלי ביחד עם אישה שתהיה "ממשפחתי ומבית אבי". רק לאחר השלילה המפורשת של אברהם את מזימתו של אליעזר, הוא יוצא לשליחות.
על אברהם מוטלת החובה לבנות את שושלתו לא מהכנענים וגם לא ממשפחת אליעזר כדי שתצמח שושלת כשרה, של חסד, תורה ודרך ה'. בדיוק כמו שהוא בעצמו, אברהם, שנדרש בתחילת פרשת "לך לך" לעזוב הכול ולהתנתק מעמי האזור כדי להתחיל בבניית השושלת.
ומכאן לנקודת המסר עבורנו. כולנו שליחים בעולם הזה. כל אדם נולד עם תפקיד, ייעוד ושליחות מסוימת שעליו למלא בעולם הזה ומשימת חיינו היא לגלות מהי השליחות המיוחדת לכל אחד מאיתנו ולנסות ולשאוף למלא אותה על הצד הטוב ביותר. כך לגבי עצמנו, כך לגבי ילדינו וסביבתנו.
מאליעזר עבד אברהם למדנו שכל עוד אדם מקבל שליחות ויש לו היסוסים ("אולי זה לא יצליח", "גדול עליי", "מה יקרה אם…"), סיכוייו לחזור בידיים ריקות ממילוי שליחותו גדולים מאוד. אולם כאשר אדם מקבל שליחות או משימה כלשהי, ולמרות הידיעה שהיא קשה ומאתגרת, הוא יוצא אליה באמונה גדולה, יש לו סיכוי רב להצלחת השליחות.
שליחותו של עבד אברהם אכן הצליחה וכאשר יצחק יוצא "לשוח בשדה" לפנות ערב (עפ"י חז"ל – להתפלל תפילת מנחה), הוא נושא עיניו ורואה את שיירת הגמלים שעליה מגיעה רבקה.
שנזכה כולנו למלא את שליחותנו בשלמות ועל הצד הטוב ביותר!
כותב המאמר: הרב ניצן ברגר, ראש ישיבת אמי"ת כפר גנים, פתח תקוה
