אמנם בתקשורת מדברים על קיצוץ נוסף בתקציב החינוך, על ההישגים הדלים במבחני המיצ"ב והמדדים הבינלאומית, אולם יונה גודמן מוטרד הרבה יותר מהשאלה האם ניתן להציע כיום תוכנית לימודים-יהודית שתהיה מקובלת על מערכת החינוך הכללית (החילונית) מבלי שתעורר התנגדות או תתפרש ככפיה דתית.
קל יחסית לדון על חזון חינוכי לעתיד הרחוק. לכאורה ביום שבו כל העם ירצו ללמוד תורה, הרי שכבר לא יהיה קשה להציע תוכניות לימודים ראויות. כמו כן יחסית קל לדון על המעש הראוי גם בהווה, שהרי אנו עסוקים במגננה. בניסיון למנוע קיצוצים במערכת החינוך הדתית ובמאמץ לאפשר לילדים שרוצים בכך ללמוד במוסדותינו.
אולם השאלה המעניינת באמת מתייחסת למצב הביניים הבא: נניח שאתה, כאדם דתי, מתמנה לשר החינוך. נמשיך ונניח, לשם האתגר האינלקטואלי, כי גם אין לך כל מגבלה תקציבית או אילוץ קואליציוני זה או אחר. הנתון היחיד הזה הוא ההרכב הסיוציולוגי של העם שנותר כפי שהוא היום: רבים מפחדים מ"החזרה בתשובה" ורבים מתנגדים ללימודי "דת" כפויים. במצב ביניים זה, שסביר שיתרחש בעתיד, מה לדעתך צריכה להיות תוכנית הלימודים של כלל התלמידים בבתי הספר בישראל, בייחוד בכל הקשור ללימודי יהדות?
על פניו נראה כי מציאות שכזו מעלה שתי שאלות. השאלה הראשונה היא מה הכי חשוב ונכון ללמד, ואילו השאלה השנייה (שנגזרת מהתשובה לזו הראשונה), היא האם ניתן בכלל ליצור תוכנית לימודית מוסכמת על הציבור הרחב, מבלי שחלקים ממנו ימרדו בה או יפרשו בכדי להקים בתי ספר חילוניים פרטיים?
כמענה לשאלות אלו אני מציע לנקוט בשלושה אפיקי פעולה מקבילים:
א. לתפוס את המונח 'חינוך יהודי' במובן הרחב שלו. יש הרבה נושאי רוחב שהם חלק מבניין של שייכות וזהות יהודיים, וזאת למרות שאינם קשורים ללימוד תורה במובן הצר של המונח. לדוגמא: שיעור שנתי בנושא העם היהודי בהווה שבו עוסקים באתגרים הניצבים בפני העם היהודי בגולה, בתופעת ההתבוללות, בהתייחסות הערכית אליה ובדרכים להתמודד איתה, ביהודים שעדיין מצויים מאחורי מסך הברזל ואינם יכולים להגיע לארץ, ביהודים שרק בדורות אלו מגלים את יהדותם (דבר המתרחש במזרח אירופה ובקהילות של צאצאי אנוסים) וכדומה. תוכנית שכזו עשויה להתקבל על דעת הציבור הרחב, וממילא יש בכוחה להגביר מודעות ועניין לעצם היותנו יהודים. שהרי בלי רצון להיות יהודי, קשה לעורר רצון ללמוד את תכני היהדות.
ב. המרכיב השני הוא בטיפוח זהות יהודית-אישית בדומה לדרך המוכרת לרובנו בסמינריונים. קבוצות דיון מהוות זרז לתהליך אישי של בחירה בזהות, ובמקרה זה ביהדות. פעילויות ערכיות לא-פורמאליות שמיועדות לטפח רק את המוּדעות העצמית לעצם היותי יהודי, כמו גם את הרצון הבסיסי להעמיק בהבנת משמעות זהות זו, הם מרכיב חשוב בעיצוב זהות וכל זה מבלי לעסוק בתורה.
חשוב לומר כי המשותף לשני הרעיונות הראשונים הם היותם בסיס איתן להתחלת חיבור לאלוקי ישראל דרך השייכות. עצם טיפוח ההבנה של כל נער ונערה כי הם חלק מעם ישראל וכי שייכות זו מהותית ומחייבת, יוצרת זיק להמשך עמוק יותר. תהליך זה דומה במבנהו לדיוק של הרצי"ה על הסֶדֶר הפנימי של ברכת התורה המלמדת אותנו כי ההכרה בכך שה' "בחר בנו מכל העמים" חייבת להקדים את ההכרה של "נתן לנו את תורתו".
ג. המרכיב השלישי, שייטיב להיבנות בעזרת שני קודמיו, הוא לימודי יהדות של ממש. כאן ראוי להציע סל אפשרויות רחב של נושאים וכיווני לימוד, כשמתוך הסל יבחר כל בית ספר תכנים כרצונו, ובאופן ממוקד יותר כל בית הספר יציע לכל ילד (ולהוריו) מרכיבים לתוכנית לימודים אופציונאלית. אחד יבחר להכיר את החגים ומעגל השנה היהודי. אחר יעדיף שילדיו יכיר את מעגל החיים הפרטי (מלידה וברית מילה, דרך בר מצווה וחתונה וכו'). אחר ירצה לטעום 'פילוסופיה יהודית' (קרי מחשבת ישראל) ויהיה מי שיעדיף דווקא ללמוד את סיפורי התורה על הסדר. ההקפדה על מתן בחירה, עשויה להקטין נוגדנים ולאפשר לכל אחד ללמוד במקום שלבו חפץ.
שילוב של כל שלושת המרכיבים גם יחד, עשוי בע"ה לפתוח פתח לחיזוק הזהות היהודית של הנוער בישראל. אם "באין חזון ייפרע עַם" הרי שבזכות העמקת שורשים של חזון וייעוד, ייבנה עַם. בעזרת השם.
יונה גודמן הוא ראש תחום חינוך אמוני במכללת 'אורות ישראל' ולשעבר מזכ"ל תנועת "בני עקיבא"
