שאלה: אני משתדל להדר בקיום מצוות וכך גם בנושא הכשרות. לפני זמן מה היה עלי להתארח בבית מלון מסוים, ולפני הגעתי התקשרתי למשגיח האחראי שספר לי כי בבית המלון עובדי המטבח הם נוכרים והם אלו שגם מניחים את המאכלים על האש – דבר שאסור למנהג הספרדים גם אם ישראלי הדליק את האש. (אני ספרדי). במלון נסמכים על שיטת הרמ"א המתיר זאת לאשכנזים. הוספתי ושאלתי את המשגיח האם הוא עצמו אוכל במלון זה והוא ענה לי בכנות כי התשובה שלילית. לאור זאת כיצד עלי להתייחס לכשרות שכזו, שהיא כשרות רגילה של הרבנות?
תשובה:
שני חלקים בשאלתך ואענה על ראשון, ראשון ועל אחרון, אחרון.
בנוגע לשאלתך הראשונה, האם מותר לאכול במסעדות ובתי מלון בהם העובדים הנוכרים מבשלים את התבשילים. נחלקו הרמ"א והבית יוסף במקרה שבו יהודי הדליק את האש ואת הסיר עם התבשילים הנוכרי הניח על האש, או בחש בתבשיל בהיותו על האש. הבית יוסף (מנהג הספרדים) פסק כי תבשיל שכזה נחשב לבישולי נוכרים ואסור באכילה. הרמ"א, לעומת זאת, התיר וזאת מאחר והישראלי הדליק את האש (שו"ע יו"ד קיג ז). במציאות בימינו, שבה רוב העובדים בתחום ההסעדה והמלונאות הם נוכרים, ישנה בעיה לכל הנוהגים כשיטת הבית יוסף. יחד עם זאת, פוסקים רבים התירו בישולי נוכרים כאשר מדובר בנוכרי שהוא עובד בבית ישראל ומבשל בביתו, וזאת מכיוון שאין במקרה כזה חשש שמא יתחתן עם ביתו או שיאכילהו מאכלים אסורים. (דעות אלו הובאו ב"יחווה דעת" ה נד). החמרה כשיטת ה"בית יוסף" מצריכה העסקה של עובדים יהודים במטבח במשך כל הזמן, דבר שמייקר מאוד את תהליך הכנת האוכל, ומכאן שניתן לספמוף על דעת המיקלים מכוח ספק ספיקא (ספק כפול). הספק הראשון הוא האם ההלכה בבישולי נוכרים היא כרמ"א או ב"כבית יוסף". הספק השני הוא בשאלה האם עובד נוכרי בבית ישראל תבשיליו אכן נאסרו. (יחוה דעת שם, מנחת יצחק ז סב).
בנוגע לשאלתך השנייה- הכללית, ולחשש העולה ממנה כאילו אי אפשר לסמוך על כשרות המזון כשהמשגיח עצמו מעיד כי הוא אינו אוכל מהתבשילים שעליהם הוא בעצמו משגיח עליהם, הרי שכבר כתבתי בשבוע שעבר שאדם שמרגיש את עצמו בדרגת הפרישות ורוצה להחמיר על עצמו בענייני כשרות רשאי לעשות זאת (בתנאים מסוימים ), ובודאי שהוא רשאי לעשות כן בנוגע להיתר שניתן בשעת הדחק, כמו בנושא בישולי נוכרים. אוסיף ואומר שיש להרגשתך על מה להתבסס, במיוחד בדור בו אנו חיים, דור שבו זכינו, בחסדי ה', להקמת מדינת ריבונית מפותחת ומשגשגת מבחינה כלכלית, דבר שמאפשר לנו להחמיר בהלכות רבות מבלי להזדקק להקלות שניתנו ליהודים עניים בגלות, במקרים של הפסד מרובה. יחד עם זאת, קיימת בעיה נוספת והיא שרוב בתי האוכל הכשרים למהדרין כשרותם ניתנת באמצעות גופים פרטיים שהנזק שהם גורמים למערכת הכשרות הציבורית בישראל עולה על התועלת. (מלבד בעיות נוספות עליהם עמדתי בפינות הקודמות). אין ספק שיש צורך לטפח את מערכת הכשרות למהדרין בתוך מערכת הכשרות של הרבנות וכל זה מבלי לפגוע בה (כפי שכתבתי בגיליון השבוע שעבר), אולם צריך עיון רב בשאלה האם החמרה בנושא כשרות הבאה במחיר עידוד מערכות כשרות פרטיות אינה מקלקלת את הכשרות הכללית בישראל.
בשיחות מורי ורבי הרצי"ה קוק זצ"ל, היה רבנו חוזר על עצמו העיקרון לפיו מסירות נפש אמיתית אין פרושה רק מסירות של החיים – כלומר לוותר על העולם הזה, אלא גם מסירות נפש רוחנית – כלומר נכונות לוותר גם על עולם הבא. מצינו דבר זה במשה רבנו שהעיז פניו כלפי הקב"ה והגן בצורה קיצונית על עם ישראל לאחר חטא העגל וכן אצל שאר אבותינו כמו אברהם, אהרון ודומיהם (שיחות הרב צבי יהודה לשמות עמ' 347,ובהערה 87א ועמ' 349 והערה 106 )
דברים אלו אינם בגדר דרשנות אלא סוגיה הלכתית רצינית העוסקת בשאלה האם אומרים לו לאדם לחטוא בעבירה קלה כדי להציל את הציבור מעבירה או לזכותו במצווה. בתלמוד מובא מעשה ברבי אלעזר שהגיע זמן תפילה והיו רק תשעה יהודים. שחרר הרב את עבדו (הכנעני) כדי שייהפך ליהודי ויזכה את הציבור בתפילה במניין, וזאת למרות שאסור לשחרר עבד כנעני (גיטין דף לח עמוד ב). מסקנת הסוגיה במקום היא כי במצווה של הרבים ובמצווה חשובה, מותר ואפילו מצווה לנהוג כרבי אלעזר (וכן הוא בתוספות עירובין לב ב, ובפסחים פח ב וברא"ש ברכות ז כ, האלף לך שלמה או"ח קצא ,שאילת יעבץ א. מהר"י מינץ ה, תרומת הדשן א (שו"ת) קח ).
במקרה שאותו הבאת בשאלתך אין מדובר בדרישה מאדם לעבור עבירה חלילה, אלא לוותר על הידור מצווה בכדי שלא לפגוע בכשרות של כלל הציבור שהיא מצווה חשובה הקשורה בכלל הציבור. העובדה שכיום רוב מוחלט מהמזון הנמכר בישראל הוא כשר והקלות שבה ניתן להשיגו, היא מצווה חשובה המצילה רבים מהעם מאיסורים חמורים. אם הקרבן שנדרש מאיתנו בכדי להגיע למצב שכזה, הוא לא ח"ו לעבור עבירה, אלא רק לוותר במקרים מסוימים על חומרות והידורים, הרי שכך ראוי שנעשה. ההולך בדרך זו אינו מפסיד את מידת החסידות שלו, אלא ממשיך בדרכי אבותינו ורבותינו. כפי שכתבנו בשבוע שעבר, עלינו במקביל לדרוש מהרבנות להקים מחלקה לכשרות מהודרת עבור הציבור שרוצה בכך, וכל זה מבלי להזדקק למערכות כשרות פרטיות (ואנו גם פועלים בכיוון זה למען הציבור הצורך את כשרות הרבנות).
אסיים את דברי בסיפור המובא במכתבו של מו"ר הגר"י אריאל שליט"א (המובא בספר לחם אבירים עמ' 96): "שח לי ראש עיריית ת"א: 'לשם מה ת"א זקוקה בכלל לרבנות, הרי אפילו אנשים דתיים לא סומכים עליה. אילו יכולתי הייתי מוותר על כל המוסד הזה…'. סיפור זה ממחיש עד כמה ההימנעות מאכילת מוצרים בכשרות הרבנות, עלולה לגרום נזק בכל תחומי יהדותה של מדינת ישראל, ורמתו הדתית של העם היושב בציון.
הרב משה ביגל הוא רבה של מיתר ומרבני 'צהר' ניתן לפנות בשאלות בנושאי כשרות לכתובת: mbiegel53@gmail.com
