מילטון פרידמן, אחד מחשובי הכלכלנים בעולם, אמר פעם כי "מעטים האנשים אשר הפיקו תועלת רבה כ"כ מהיוזמה החופשית והקפיטליזם התחרותי כמו היהודים, ומעטים האנשים שהתנגדו בצורה כה עקבית לקפיטליזם ופעלו כה רבות כדי לערער את יסודותיו האידיאולוגיים כמו היהודים" (הקדמה לספר קפיטליזם וחירות). הדים לדבריו אלא של פרידמן ניתן למצוא בפרשת השבוע שלנו, פרשת בהר, בה אנו קוראים על מצוות השמיטה הכוללת בתוכה מגוון רחב של ציוויים סוציאליים, החל בשחרור עבדים ושמיטת הקרקעות וכלה באיסורי ריבית והונאה. קריאה חטופה של המשפחה מציירת את התורה כמי שמכתיבה משטר סוציאליסטי נוקשה- כמעט קומוניסטי, שבו המדינה היא כמין קולחוז והחברה היא קומונה שבה לא מאפשרים לאף אחד לצבור רכוש או לעשות חיל בעסקים.
בפועל מאחורי הדברים עומד הגיון שונה לחלוטין שבכדי להבין אותו חייבים לעיין ראשית לעומק במושג המלאכה ביהדות. המלאכה היא אחד מעקרונות היהדות, כשהעמל האישי על הפרנסה מוצאים ביטוי ומקום רב בדברי חכמים. דוגמא לכך ניתן לראות באחד מרגעי השיא של יום הכיפורים, שעה שהכהן הגדול היה יוצא מבית קודשי הקודשים, והיה נושא תפילה על הפרנסה ומבקש כי כל ישראל יוכלו להתפרנס בכבוד.
בד בבד מדגישה היהדות גם את האחריות והערבות הסוציאלית. בגמרא מסופר על טורנוסרופוס הרשע ששאל פעם את חכמי ישראל: " אם אלוקיכם אוהב עניים, מפני מה איננו מפרנסם?". הנחת היסוד המוטעית של טורנוסרופוס הייתה כי בעולם שבו קיימת השגחה אין מקום לעוני, אולם תשובתו של ר' עקיבא מדברת בעד עצמה: "בכדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום" (בבא בתרא י.), או במילים אחרוץ: פערים חברתיים נוצרו בכדי שבנ"א יתמודדו איתם וע"י כך יתקנו את מידותיהם ויגבירו את מוסריותם ומחויבותם לקהילה.
יחד עם זאת, חכמים בכל הדורות העדיפו שעשירים יסייעו לעניים לא במתן צדקה אלא במתן הלוואות: "גדול המלווה יותר מן העושה צדקה" (שבת סג.). המטרה אינה לתת סיוע מקומי-נקודתי, אלא לחלץ את העני ממעגל העוני אחת ולתמיד.
תמצות של משנה כלכלית זו מצויה מסכת אבות: "ארבע מידות באדם: האומר שלי שלי, ושלך שלך–זו מידה בינונית; ויש אומרין, זו מידת סדום. שלי שלך, ושלך שלי–עם הארץ. שלי שלך, ושלך שלך–חסיד. שלך שלי, ושלי שלי—רשע" (אבות ה, י). לכאורה דברי המשנה באבות אינם מסתדרים עם אף תפיסה כלכלית. הרגישים לסוגיות חברתיות יאמרו כיצד ייתכן להגדיר את האומר "שלי-שלי ושלך- שלך" כבעל מידה בינונית? היכן היא הדאגה לזלות והערבות ההדדית?
מאידך, אחרים הדוגלים בתפיסות פוסט-מודרניות יתרעמו על תיוקה של אותה שיטה כ"מידת סדום", הרי מה רע בכך שכל אחד יחיה את חייו? אמנם יפה ורואי לתרום לזולת, אך האם עדיין כל מי שמתעלם מחברו אוטומטית משייך עצמו לאנשי סדום?
כמדומני שבפרשת השבוע ניתן למצוא את שני הכיוונים הללו, הלכאורה סותרים, אולם בפועל הם משלימים זה את זה. המורכבות שבין שני התפיסות למעשה מהווה את העמדה הכלכלית-יהודית. מצד אחד מבקשת התורה במצוות השמיטה כי לא הכל שלנו. ישנה סמכות עליונה הוא בורא העולם, וברצותו יעשיר וברצותו ירושש. עיתוני הכלכלה יכולים לנסות ולמצוא הגיון בגאות והשפל בעולם הכלכלי. רובם ככולם מצטיינים בהסברים של לאחר מעשה. חוסר הוודאות של עולם הכלכלה מעיד אולי יותר מכל עד כמה הכל לא שלנו ולא בשליטתנו. עלינו להתאמץ, לעמול ולתת לזולת, אולם גם אז כל מה שיוותר בידינו הוא מתת שמיים.
העקרון השני הנובע מהמשנה באבות מאתגר את כולנו. בחינה מטמטית פשוטה תוביל למסקנה כי בין זה האומר לחברו "שלי- שלך ושלך-שלך" ושמתואר כחסיד, לבין זה האומר "שלי-שלי ושלך- שלך" אין שום הבדל. (אם שני הצדדים נוקטים בגישה של "שלי-שלך ושלך שלך" ,יוצא שלשניהם בדיוק אותו דבר, כמו אצל זה הגורס "שלי- שלי ושלך- שלך"). מכאן שההבדל הוא רק בגישה לאחר, ומעל לכל ביחס לעצמך. נקודת המוצא ביחס של האדם לרכושו משפיעה יותר מכל על עיצוב מדיניותה הכלכלית של המדינה היהודית. זוהי ככל הנראה המערכת כלכלית המורכבת ביותר בעולם. מערכת המכירה במגבלותיה מחד ובאחריותה מאידך.
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת, ומרבני 'צהר'
