יש משהו מאד מרגיע בשגרה שבה דברים צפויים מראש. אין הפתעות והחיים מתקדמים לפי סדר ידוע. יחד עם זאת, לכל שגרה יש גם את הסכנות שלה. כשהחיים בשגרה אנו נוטים לראות דברים כמובנים מאליהם. הדברים הקטנים שמתרחשים בחיים של כולנו, נעלמים מהעין. רובנו חוזרים הביתה ומוצאים אותו עומד מסודר על תילו. רק מעטים מתאמצים ואומרים "איזה כיף לחזור לבית נקי ומסודר". מאידך, כשהבית הפוך ומלוכלך אנו בדרך כלל לא חוסכים במילות ביקורת.
אחד מהסיפורים הידועים מסתר על גבר שחזר הביתה מהעבודה ובכניסה לבית מצא צעצועים מפוזרים. כאשר התקדם ונכנס עוד פנימה, ראה בגדים ונעליים זרוקים לכל עבר, ובמטבח ערמות של כלים בכיור ושאריות אוכל על השיש והילדים שהתרוצצו מסביב היו לבושים ברישול עם בגדים מוכתמים. מבועת ועצבני נכנס הגבר לחדר השינה, שם ראה את אשתו מתרווחת על המיטה שהיא קוראת ספר וכוס קפה לידה. "מה קרה כאן?", שאל כשנימה לא מוסתרת של ביקורתיות בקולו. האשה מהרה להשיב ואמרה: "אתה כל הזמן אומר לי שאני לא עושה כלום כל היום בבית, אז החלטתי להראות לך איך נראה הבית כאשר אני באמת לא עושה כלום."
אז למה קשה לנו כ"כ להוקיר תודה? ובכן, הכרת הטוב אינה באה לנו בקלות משום שהיא מחייבת אותנו לצאת, ולו לרגע, מהנוחיות ומהתחושה כי מגיע לנו הכל. היא מחייבת אותנו לשים לב לפרטים שבדרך כלל אנו מדלגים עליהם. היא דורשת מאיתנו לזכור כי אחרים לא חייבים לנו כלום. הכרת הטוב דורשת מאיתנו לצמצם את האגו, ולשים את עצמנו במקומו של הזולת. זאת עבודה לא פשוטה.
אנשים רבים לא מבינים מדוע ישנם כאלו שחשוב להם מאוד שיוקירו אותם במילים ברורות. אי ההבנה מתעצמת לאור העובדה שרובנו חשים בתוכנו הוקרת תודה לקרובים לנו. העניין הוא שרק מעטים מאתנו אומרים זאת ממש בפה. יש לדעת כי מערכת יחסים טובה מחייבת לא רק רגשות פנימיים אלא גם ביטוי חיצוני שלהם. ביטויים שכאלה באים מאיתנו בדרך כלל כשמישהו אשר עושה לנו טובה גדולה ומיוחדת, שכן אז קל להכיר ולהעריך את מה שעשה. אבל מה עם טובות הקטנות, הפשוטות והרגילות? האמת היא שהן דורשות הרבה יותר מאמץ והקרבה משום שהם קבועות ולא חד-פעמיות, אז למה אנחנו מקבלים אותן כמובנות מאליהן?
יש לזכור כי הכרת הטוב היא מבין הדברים אשר נותנים כוח לאנשים. כאשר אנו יודעים כי מעריכים את מאמצינו, אנחנו מוכנים להתאמץ עוד יותר. מחקר שנעשה לפני שנים רבות בארה"ב גילה כי פועלי יצור שהרוויחו פני אחד יותר מחבריהם עבדו בצורה הרבה יותר טובה, וכל זה מתוך תחושה כי הם מוערכים יותר. בדומה לכך גם במערכות יחסים. לא מספיק להגיד "תודה" פעם ביובל. יש לעשות זאת לעתים תכופות. כך אנו מגבירים את המוטיבציה של השני להמשיך ולגמול לנו טוב.
לאחרונה יצא לאשתי ולי לעשות טובה קטנה עבור מישהו. עשינו את הדבר בגלל שהוא נראה לנו נכון. לא ציפינו לקבל פרס, אולם כאשר אותו אדם מצא לנכון להודות לנו, ועוד בצורה שהראתה כי הוא התאמץ בכך, ישנו שנינו הרגשה טובה.
ואם בהכרת הטוב עסקינן, יהיה זה אך מתבקש מצידי לנצל את הבמה ולהוקיר טובה לשני גורמים חשובים. הראשונים הם אתם- הקוראים. כמעט כל מקום אליו אני מגיע במהלך השנה האחרונה אני מקבל הערות לבביות ותומכות על תוכן הדברים המתפרסמים בטור. כאשר אדם כותב לקהל אנונימי הוא כמעט אף פעם איננו יודע עד לאן מגיעים דבריו – אם בכלל. הפידבק שאני מקבל מהקוראים ומהסביבה נותנים לי את הכוח והרצון להמשיך ולכתוב.
גורם שני אותו אני מוקיר הוא עורך של עלון "השבת", איתמר מור, על כך שמידי שבוע הוא דואג לקחת את תוכן מאמרי ובנאמנות עוטף אותם בעברית של "השבת". רק רציתי לומר תודה.
ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי והמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה.
