השנה הינה שנת שמיטה, וזהו גם הנושא שבו פותחת פרשתנו. רש"י מביא את שאלת הספרא הידועה (פרשתא א) "מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני?", ועונה שבעצם דין השמיטה המובא בפרשתנו הינו המקור לשיטת רבי עקיבא הסובר (חגיגה ו:) "כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב". לימוד זה נתמך בעובדה שדין שמיטת קרקעות אינו מופיע בספר דברים, ומכאן שמוכרחים אנו לומר שכל כלליה ופרטותיה של מצווה זו נאמרו בהר סיני. דבר דומה ניתן לומר גם על המצוות כולן. אלו קבלו את פירוטם ההלכתי המלא כבר בהר סיני. שאלתו של רש"י "מה עניין שמיטה.." נותרת רק לשיטת רבי ישמעאל שחולק על רבי עקיבא וסובר "כללות נאמרו בהר סיני ופרטות באהל מועד". מכאן שלשיטת ר' ישמעאל הסמיכות להר סיני לא מלמדת אותנו שגם הפרטים של המצוות נאמרו בסיני, ומכאן שלשיטתו עדיין קשה "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?".
שני צדדים לשמיטה: ישנו החקלאי שעליו הוטל עיקר מעמסת דיני השמיטה הן באיסורי עבודה והן באיסור סחורה. מן העבר האחר ישנו הצרכן, כשהצד השווה בינו ובין החקלאי היא השאלה: "מה נאכל בשנה השביעית"? מסביר ה'בית ישראל' שבתורה מצינו (אבות ג' ה') הבטחה "רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ". על דרך זו ניתן ליישב את שיטת רבי ישמעאל. כפי שבנוגע ללימוד התורה שניתנה מסיני אין לדאוג לפרנסה, כך גם אין צורך לדאוג בנוגע לשנת השמיטה. גם החקלאי וגם הצרכן ראוי להם להטיל יהבם על רבש"ע שנאמר "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים". כל הנ"ל נכון בזמן שהשמיטה קוימה רק עפ"י התורה ולפני גזרות חז"ל ואז ניתן היה לאכול בשנת השמיטה הן את פירות האילן, הן תבואה מהשנה השישית שעפ"י הבטחת התורה נתנה יבול גדול, וכן ירקות שצמחו מאליהם בשנת השמיטה משיירי הקטיף של השנה השישית. אולם ברגע שחז"ל גזרו את איסור 'ספיחין' (כלומר איסור לאכול גם ירק שצומח מאליו בשדה בשנה השביעית או ירקות שנזרעו באיסור בתוך שנת השמיטה), הרי שנותרנו בלי פתרון כמעט לתצרוכת הירקות. פתרון שמני ומצומצם קיים במהלך החודשים הראשונים של שנת השמיטה לפי שיטת הר"ש (שכמוהו פסקו גדולי פוסקי דורנו), שהקל והתיר לאכול גם ירקות שנבטו בשנה השישית ונלקטו בשנת השמיטה, אולם גם כך ברור שלאחר אותם חודשים שאלת ה"מה נאכל" תתעורר שוב. ואכן בזמן חז"ל מצינו עוני גדול הן אצל החקלאים והן אצל הצרכנים בשנת השמיטה. עדות לכך מופיעה בפתיחתא למדרש איכה יז' שם מתואר כיצד הגויים לעגו לשומרי השביעית שמתוך רעב לירק היו אוכלים אף עשבים ולא משיירים מזון לגמליהם. דורנו על הרגלי הצריכה שלו ועם מסירות נפש קטנה בהרבה מזו שהייתה בתקופת חז"ל, בוודאי שלא יכול להסתפק במשך כמעט שנה רק בירקות שמצאנו להם פתרון כמו תפוחי אדמה, בצל ועוד מספר קטן של מוצרים ברי אכסון בקירור. במהלך השנים נוצרו למצב שלושה פתרונות שכולם נזקקים לקולות כאלה ואחרות. הפתרון ראשון הינו "היתר המכירה" שמשרת כיום את רוב האוכלוסייה אך משאיר בפינו טעם מר שהלוא באמצעותו יהודים עובדים כרגיל או כמעט כרגיל בשנת השמיטה-וזהו בוודאי דבר שהתורה לא רצתה. הפתרון השני, המקובל בעיקר על המגזר החרדי, היא צריכת ירקות מהמגזר הערבי או מיבוא (בעיקר מירדן). גם פתרון זה מרובה בבעיות הן אידיאולוגיות והן הלכתיות. ראשית בעלותם של הערבים על אדמותיהם מפוקפקת שהלוא גזולות הם בידם מידי העם היהודי. מעבר לכך יש כאן לכאורה גם סיוע לערבים באמצעות קניית תוצרתם בבחינת איסור 'לא תחונם'. הבעיה השלישית היא הרמאויות הגדולות שנוצרו במסגרת "יבול הנוכרי" בהן מוחדרות לשוק טונות של סחורה יהודית במסווה של סחורה נוכרית. ספק גדול (בלשון המעטה) אם אפילו היתר מכירה יש לסחורה זו. הפתרון השלישי שהתחדש בשמיטה זו הינו 'אוצר הארץ' שמעבר לחודשים הראשונים של שנת השמיטה שבה הוא דואג לירקות שנזרעו בשנה השישית ונקטפו בשביעית ומשווקים דרך 'אוצר בית דין', הוא מחפש פתרונות גם ליתר השנה אם באמצעות צריכת גידולים ממצע מנותק (בחלק מהמוצרים) ואם בצריכת גידולים מדרום הערבה שהוא איזור שבו לא ישבו עולי בבל, כך שלדעת רוב הפוסקים קדושת א"י אינה חלה עליו ומכאן שניתן לרכוש משם תוצרת חקלאית. האיסור היחיד שחל על ירקות מדרום הערבה הוא איסור מלאכה בשביעית ובעיה זו נפתרת ע"י היתר המכירה, כך שהדבר מותר בשופי. יש לציין כי גם פתרונות אלו מרובים בבעיות. ראשית, למרות המאמצים עדיין ישנם מוצרים רבים שלא ניתן למצוא אותם על המדפים. בעיה נוספת היא המחיר הגבוה של ירקות 'אוצר בי"ד'. המתכונת הנוכחית מראה כי המחירים היקרים עד כדי אבסורדמרתיע רבים מלהזדקק לפתרון זה, ומשכך מעדיפים את "היתר המכירה". גם במישור ההלכתי נזקקים אנו לקולות רבות לצורך תפעולו של 'אוצר בי"ד', בנושא שימוש במצע מנותק ובקניה מאזורים שנכללו בכיבוש יהושע אבל לא היו בגבולות עולי בבל אך נכבשו לימים שוב ע"י מדינת ישראל. למרות שמקובלנו שקדושה ראשונה לשעתה, ישנה סברא גדולה לומר שחזר גם למקומות אלה דין של א"י גמור ובכלל זה איסורי שמיטה. אינני מדבר על כך שמבחינה תיאורטית אם נזכה בקרוב בע"ה לעלייה גדולה לארץ, הרי שיווצר מצב שבו 'רוב יושביה עליה'- מצב שבו כל הלכות השמיטה מקבלים תוקף התורה( כידוע בימנו שביעית היא מדרבנן בלבד), ואז הקשיים להשיג ירקות מתוצרת מקומית יהיו גדולים עוד הרבה יותר. יתכן ובגלל זה נסמכה פרשת שביעית ל'הר סיני' כדי להבטיח לנו שמתורת משה שנאמרה בסיני נמצא בע"ה פתרונות גם לתקופה זו.
הרב ראובן הילר, רב העיר הוד השרון ומרבני 'צהר'
