דן סתר חיבר את הספר "דרכי נועם" העוסק בסוגיית החומרות והקולות, ובסינתזה בינם לבין חיי היום היום. במאמרו הוא פותח מקצת מן האירועים הקטנים שהביאו אותו לחבר את הספר
סיפור ראשון: אני בתחילת דרכי בעולם התורה, קורא בספרֵי הלכה ומוסר כי אין לדבר דברי חולין בשבת, "שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול", ועד כמה היו צדיקים שדקדקו לדבר רק דברי תורה בשבת. "דני," אמרה אימי בשולחן שבת, "למה אתה שותק כל כך השבת? קרה משהו?" התביישתי להשיב. וודאי ששתיקתי לא תרמה לאווירה. בדיעבד למדתי כי כיבוד הורים חשוב יותר מדיבור חול בשבת, ובפרט למי שזה עונג עבורו (שו"ע שז א. שו"ת חמודי דניאל א סימן יא).
סיפור שני: חבר שלי, המתחיל להתחזק בתורה ומצוות, בא להתארח אצלי בישיבה בשבת. בבוקר אני מבחין בכך שהוא מצחצח שיניים עם משחה. איני זוכר בדיוק איך פניתי אליו אך העברתי לו את המסר שיש בזה איסור בשבת. היום אני מהרהר לעצמי: אדם שמתחיל להתחזק, על עניין זה צריך להעיר לו? ובפרט שיש המתירים זאת (הליכות עולם, הרב עובדיה יוסף, חלק ד עמוד ר. נפש הרב, עמוד קסח).
סיפור שלישי: אני בבית הכנסת, נסתיימה התפילה. לפתע אני שומע את הרב הזקן אותו כל כך כיבדתי, מדבר שיחת חולין עם אחד המתפללים. עולמי חרב עליי. הכיצד ייתכן שרב נשוא פנים עובר על ההלכה? כמה שנים עברו עד שמצאתי כי גם המדבר דברי חולין, שאין בהם ליצנות, בבית הכנסת, יש לו את הרמב"ם לסמוך עליו, ונתיישבה דעתי (שו"ת עולת יצחק ב נט).
סיפור רביעי: מוזיקה היא אחת האהבות הגדולות שלי, לכן, ימי הספירה הם חלק מהימים הקשים עלי בשנה. אני מחכה בציפייה דרוכה ליום העצמאות כדי לשמוע מוזיקה אך גם המְתנה זו קשה מדי, הצער כמעט מוחשי. מה אעשה? אין פתרון. אסור זה אסור! עד שקראתי לשמחתי כי לצורך מנוחת הנפש, ובפרט כשזה תורם לעבודת ד', מותר לשמוע מוזיקה גם בימי הספירה (שו"ת בניין אריאל, הגרז"ן גולדברג, עמ' 63; הרב יוסף קאפח; שו"ת שאילת שלמה ו' 74; ב' 186).
סיפור חמישי: ברוך השם התארסתי. מתחילים התכנונים לחתונה. מעורב או נפרד? או גם וגם? "יש אומרים כך ויש אומרים כך" אני עונה לארוסתי. אך מה עם 'עשה לך רב' היא שואלת. "טוב, גם את זה אברר", עניתי. ואז גיליתי כי עם כל הברכה שב"עשה לך רב' – "לא שייך לומר שחייבים לילך אחרי פסק ספר אחד בכל מקום" (שו"ת עולת יצחק ב רסא), ושזו אינה הלכה (הרב שלמה אבינר, שו"ת שאילת שלמה ז, 141). נחה דעתי, כעת איני נחשב 'בוגד' ברב שלי.
סיפור שישי: אני מבולבל. בכל מקום ובכל פינה צצות בקשות להתפלל על חולה פלוני וילד אלמוני. מחד, רחוק אני ממדרגת הרב קוק זצ"ל שהתפלל רק על כלל ישראל ולא על חולים פרטיים, ומאידך איני מרגיש שביכולתי להכניס את ליבי לכל המקרים עליהם אני מקבל פניות SMS בפלאפון "נא להתפלל… להעביר לעוד עשרה. לא לשבור!" עד שאני קורא שהגרש"ז אוירבעך אמר שהוא הרגיש חוצפה לבקש מה' על חולה שאינו מכירו! (הליכות שלמה, תפילה, פרק שמיני הערה 60).
סיפור שביעי: אני משוחח עם אדם שיחה כנה, והנה, הופ, הוא גולש לענייני לשון הרע לצערי הרב. טוב, לסתום את האוזניים – לא שייך. להסית את הנושא – הוא ירגיש שאני חסר רגישות. להוכיח אותו ששיחתו נחשבת ללשון הרע – הוא יחשוב שנפלתי מהירח. מרגיש בין הפטיש לסדן. מה אעשה? לא נעים. התנחמתי בכך שלאחר תקופה לא קצרה מצאתי שהרב מרדכי אליהו זצ"ל אמר כי במקרה כזה ניתן פשוט להחליט בלב שלא מאמינים לדבר ששומעים, ולתת לאדם לדבר את אשר על ליבו. וכדי להיות בטוח בדבר זה התקשרתי לבנו, הרב שמואל אליהו, והוא אישר את הדבר.
פרולוג: הספר "דרכי נועם" כבר יצא לאור. אני יושב במשרד הרישוי לשם חידוש רישיון רכב בין 'עמך ישראל'. לפתע, גבר ששוחח זה עתה עם הפקיד עולה לטונים גבוהים ומתחיל לצעוק ולקלל אותו ואת כל הממונים עליו… כמובן שזה כשלעצמו דבר חמור מאוד, אך עוד יותר הצטערתי כשראיתי שהוא חובש כיפה גדולה לראשו וציציותיו מגיעות עד אחר ברכיו. מה הפרופורציות של אותו אדם בין שמירה על חילול השם, שרק מיתה מכפרת עליו, מול ההקפדה שלו בגודל הכיפה ואורך הציציות? יש לנו עוד עבודה לעשות…
ומה עכשיו? כל כך הרבה דברים טובים גילתי. למה שאשמור אותם לעצמי? מן הסתם ישנם עוד המתלבטים במה שאני התלבטתי. ישבתי וכתבתי ספר…
דן סתר הוא סופר ויועץ נישואין. לפרטים בנושא הספר: daniadn@gmail.com
