האם ציבור יכול להחמיר על עצמו מבלי לקבל את רשות כולם? במה זה כרוך, והאם זה שונה מחומרה שהיחיד מקבל על עצמו?
התנהגות הלכתית מחמירה יש לה שני פנים. חומרא שאין לה בסיס, היא חומרא אינה רצויה, וכך כתב הרב קוק (שו"ת אורח משפט או"ח קיב):"ועיקר הנטיה לחומרות יתירות, במה שיש דרך סלולה ע"פ דרכי התורה להקל אין זה מילתא דחסידותא כלל וכבר גנה ענין זה קדוש ד' הרב חיים ויטל ז"ל בהקדמתו לספר עץ – חיים, ודייק, שזוהי מדה של המתרחקים מפנימיות התורה… זו היא תקלה מה שנוטים יותר מדאי להחמיר ולאסור. ובאמת דרכן של רבותי הגאונים הצדיקים שזכיתי לשמשם…הייתה שלא להיות נוטים להחמיר בכל מה שיש מקום להקל, ביחוד בדברים שאין היסוד חזק ע"ז בדברי רז"ל בתלמודים. שדי לנו מה שלא נזוז ח"ו ממה שהונהגנו ע"פ מנהגי רבותינו הפוסקים, אבל בפרטים שיש לדון לכאן ולכאן ודאי הנוטה להקל להיות חכם להיטיב ה"ז משובח, ובלבד שיהיו דבריו מיוסדים ע"פ עומק ההלכה וסברא ישרה".חומרא במקום שניתן להקל מבכרת את ההתנהגות החיצונית על המהות הפנימית. לעיתים יש מקום לחשוש ל"יוהרא" מי שמחמיר מציג את עצמו כצדיק יותר מכלל הציבור:, וכך פסק השו"ע (קכ"ג ד') לגבי מי שמוסיף פסיעות בסוף תפלת העמידה: "מי שמוסיף על ג' פסיעות, הוי יוהרא".
מאידך חומרות שיש להן יסוד הלכתי, ראוי ליחיד לנהוג בהם, וכך כותב הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (י"ד): "והפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד, לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה, אפילו שאין הלכה כמותו ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו, ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם. וכבר ביארו לנו חכמינו ז"ל מאמר יחזקאל (חולין לז): "הנה נפשי לא מטומאה" שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם (בהמה שיש בה ספק איסור, ואע"פ שלסוף הורה בה החכם היתר), ולא אכלתי מבשר כוס כוס (כוס לשון שחיטה, שאומרים בעליה שחוט שחוט, כלומר שלא אכל מבהמה שנוטה למות, שממהרים לשוחטה בטרם תמות ותעשה נבילה, ואע"פ שמעיקר הדין מותר לאוכלה הואיל ונשחטה בטרם תמות, מ"מ קרובה היא לנבילה). והנה כל זה מותר הוא מן הדין ודאי, אלא איהו דאחמיר אנפשיה. וכבר זכרתי למעלה שאין ללמוד ממה שהותר על כל ישראל, לפרושים שיש להם להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו ומן הדומה לדומה".
יש להוסיף שיחיד הרוצה לקבל על עצמו חומרא צריך לשקול האם יכול לעמוד בה בצד המעשי או בצד הכלכלי, האם הדבר לא מכביד על משפחתו או חבריו, צריך לשקול במאזניים את המחיר שחומרא זו עשויה או עלולה לגבות ממנו.
אולם הרמח"ל מבדיל בין יחיד המקבל על עצמו חומרות שיש להן בסיס ובין ציבור שהדבר הותר להם. אבחנה זו מבוססת היטב בפסיקת ההלכה.
למדנו בגמרא (עבודה זרה ל"ו.): "וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; דאמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא? (מלאכי ג')'במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו', אי איכא גוי כולו – אין, אי לא – לא.".וכך פוסק הרמב"ם (ממרים ב' ה'): "בית דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה"
לפי כלל זה הקלו באכילת פת אופה גוי "ומכאן סמכו עתה לאכול פת של עכו"ם" (תוספות ע"ז ל"ו.).וכך פסק בשולחן ערוך (יו"ד קי"ב) וברמ"א שם כתב, שיש חולקים ומתירים אפילו במקום שפת ישראל מצויה. ובכנסת הגדולה שם (בהגהות בית יוסף אות יא) כתב, שבעיר קושטא וכן בכל מקומות אלו נהגו היתר בפת של נחתום גוי, אף על פי שיש נחתום ישראל ופתו משובחת יותר משל נחתום גוי, והטעם להיתר הזה שלא אמרו שבמקום שיש נחתום ישראל אין ליקח מנחתום גוי אלא כשהפת של ישראל שבאותה העיר מספיקה לכל בני העיר, אבל כשאינה מספיקה לכולם מותר מפני שנחשב כשעת הדחק.
לצורך רבים מסתמכים גם על דעת יחיד שמקל, הרב קוק (מבוא ל"שבת הארץ" י') הביא ראיות רבות לכך כמו את דברי הט"ז (יו"ד רצ"ג ד') שהקל באיסור "חדש" (אכילה מתבואה חדשה לפני יום קצירת העומר) על סמך דעת יחיד למרות שרבים חולקים עליו.
לכן ציבור הרוצה לקבל על עצמו מנהג של חומרא צריך להתייעץ עם רבותיו, כיוון שלפעמים הדבר מהווה "הוצאת לעז על הראשונים" שהקלו בנושא זה, ובנוסף יש להיזהר שהדבר לא יביא לידי מחלוקת וקטטה, וכך כתב רבי חזקיהו מדיני בעל ה"שדי חמד" ( מערכת מ' כלל ל"ח):"מנהגים שמה שהנהיגו הקדמונים יש להם על מה לסמוך ואינו מנהג שלא כדין והם רצו… לנהוג להחמיר רק בתנאי גמור שלא יהא מקום לחוש למחלוקת ….אף במנהג שנהגו שלא כדין כשבאים לבטלו צריך שלא יבא הדבר לידי מחלוקת וקטטה". בנוסף צריך שרוב הציבור יסכים לקבל על עצמו את החומרא.
לסיכום: יחיד יכול לקבל על עצמו חומרות שיש להן בסיס הלכתי אחרי בדיקה האם יכול לעמוד בהם, בפסיקת הלכה לציבור משתדלים להקל, ציבור הרוצה לקבל על עצמו חומרא יכול בתנאי שהדבר לא מוציא לעז על המקילים בהווה או בעבר, לא גורם למחלוקת, מקובל על רוב הציבור וקיבל אישור מרבותיו.
הרב בניהו ברונר הוא רב הקהילה הדתית לאומית בקריית אתא, נשיא ישיבת ההסדר בצפת ומרבני 'צהר'
