מה גורם לרבנים להחמיר או להקל? האמנם יש רבנים "מחמירים" ואחרים "מקלים"? ואם כן, איך הדבר אפשרי? הרב איתן זן-בר פותח צהר למקום המיוחד אך גם המסוכן שבו נקבעים 'חומרות' ו'קולות'.
לאחרונה התפרסם כי ההרכב שידון בערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב, הינו הרכב מחמיר, האם גם אצל הרבנים כמו אצל עמיתיהם השופטים, יש הרכב מקל והרכב מחמיר?
התשובה היא חיובית בהחלט, ישנן תפיסות מטא הלכתיות אשר נוטות אל החומרא וישנן תפיסות מקלות. במאמר זה ננסה לנתח את השיטות השונות ולהאיר צדדים שונים שמנחים את הפוסקים לחומרא או לקולא.
הנקודה הראשונה שמנחה את הפוסקים היא בחירת מרכז הכובד: לפוסקים שמרכז הכובד התורני הוא האדם עצמו, שנשמתו הוא החלק המקודש והאצילי ביותר בבריאה, הרי שהתורה היא אמצעי כדי לשכלל את הנשמה המרוממה, משל למה הדבר דומה לחומת הגנה שנבנית בהתאם לעיר ואין עיר נבנית בהתאם לתוואי החומה , , לפי תפיסה זו על הפוסק מוטלת החובה לברר מהם הצרכים הפרטיים והציבוריים מהבחינה הערכית חינוכית ותורנית ובהתאם לכך לנווט אל הצדדים ההלכתיים המשרתים מגמה זו , ופעמים הרבה שתפיסה זו תוליד פסיקה מקלת, מתחשבת המתאמת עצמה לאדם , ליכולתו ולצורכו, אולם אם מרכז הכובד הוא התורה עצמה שאין מרומם יותר ממנה והאדם נועד רק כדי לעבדה ולשומרה, קרוב לודאי שרוב הפסקים שיצאו מתחת קולמוסו של פוסק מסוג זה יהיו מחמירים ובלשון קולעת קצרה ותכליתית.
הנקודה השנייה, שהיא גם הרחבה יותר, היא השאלה מהי התורה גופא: האם היא שירה, שירה הילכתית ומחשבתית בבחינת "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" או אולי ספר חוקים מוסרי מתמטי ומדויק אשר אין לנטות ממנו ימין ושמאל? במילים אחרות: האם התורה תפקידה להנחות, להוות השראה ולהאיר את נתיבות ישראל ככוכב הצפון והמצפון (וזאת כמובן ע"י מדרשים, הלכות, רעיונות ועבודה פנימית) ואולי התורה הוא ספר חוקים מעשי שמתמודד עם המציאות הנפשית והערכית כמו שספרי פיסיקה וביולוגיה מתייחסים אל כוחות הטבע, תיאור מציאות מדויקת אשר כמעט ואין בהם מקום לשיקולים מטא הלכתיים .
לפי השיטה הראשונה ניתן בהתאם לשיקול דעת רחב ועקרוני, לפוסקים להקל במידת הצורך (בתוך מגוון הדיעות הכתובים בשו"ע) ובמידת הצורך להחמיר באופן שיראה לפוסק שישרת את כוונת התורה, התוצאה האפשרית: יהיו פוסקים שירצו לחנך את הדור ע"י ימין של חסד מקרבת ויהיו שיעדיפו שיטה חינוכית של שמאל דינית מחמירה.
הגישה השניה בהקשר לתפיסה מהי תורה, אינה חפצה ואינה מסוגלת להקל או להחמיר, תפקידה הוא אך ורק לחשוף את האמת האבסולוטית ההילכתית ולדבוק בה בכל לב, אין לה את הפרוילגיה להפעיל שיקול דעת הילכתי-חינוכי, תפקידה הוא להיות קולמבוס תורני, להפליג בים התלמוד ולגלות את האמריקה האבודה של האמת הצרופה. שיטה זו דורשת מהפוסק אחריות עצומה ומיומנות של הכרעה
היטיב להבהיר גישה זו הרב סולביצ'יק, כאשר פנתה אליו קבוצת חוקרים אשר טענו כי החידוש של דין לבוד היה במקביל למחסור עץ חמור בא"י. נענה הרב ואמר להם, שבריטניה פיתחה את גלאי הרדאר עקב המצוקה של התקפות הלופטואפה- חיל האויר הגרמני, לילה לילה על ערי הממלכה, אין זה אומר שלא היו קיימים כוחות הרדאר בטבע, הבריטים רק חשפו אותם ועשו בהם שימוש אלא שהמצוקה בה היו נתונים היוותה זרז ליעלוי זה, כך גם דין לבוד שהיה קיים תמיד בתורה, אלא שהמצוקה גרמה לחכמי ישראל למצוא את החוק הנעלם של הלבוד ע"י דרישה וחקירה.
שיטה זו הורתה המחודשת בבית מדרשו של הגר"א אשר בבאורו לשלחן ערוך מחפש, את האמת התלמודית. מנהגים חומרות ופוסקים מקובלים, אינם מכריעים לדידו בהלכה, אלא רק הכרעה של מקור מוסמך מהתלמוד או מהמדרשים לכן נמצאים מידי פעם בהגהותיו לשלחן ערוך על חומרות שאין להם מקור תלמודי הביטוי:"דברים שאין להם שחר" משום: "דעל הגמרא אין רשות להוסיף ולא לגרוע כל שכן לחלוק". ע"פ עדות תלמידיו אחד ממניעיו לעלות לארץ היה להפטר מהמנהגים הרבים שרווחו במקומו ולא היו לרוחו מחמת שאינם האמת הבלעדית של התלמוד. כאן המקום גם להזכיר דברים שנכתבו ברוח זו בפתחי תשובה (יו"ד, קטז', סק"י): "מי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי, כגון מה שנתבטל בשישים או בכלי שני, הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו"
הרב איתן זן-בר הוא רב קהילה בראשל"צ ומרבני 'צהר'
