קהלת רגיש מאוד, אולי רגיש מדי, לסבל שבחיים. הוא תוהה שוב ושוב האם האילוץ הבלתי נמנע של כל אדם לחוות סבל בעצמו ולראות בסבלם של אחרים, שווה את החיים. אולי טוב יותר שהאדם לא היה נברא כלל? אמנם יש גם הרבה חיוב וסיפוק בחיים: הצלחות, אהבות, התגברויות ונצחונות. אולם מה ערכם של כל אלה אל מול המחלות, האובדנים, הכשלונות והצרות? האם רגע בודד של קורטוב נחת מצדיק שעות ארוכות של דיכאון?
ואמנם בגמרא כבר דנו חכמים בשאלה האם נוח לו לאדם אם נברא או שלא נברא? בסופו של דבר נמנו וגמרו: "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו". (ערובין יג ע"ב). כך גם סבור קהלת: "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה."
שאלה דומה עלתה גם אצל טניסון שקבע כי "עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב לעולם". במילים אחרות: אותם רגעים של התרגשות, סיפוק ואהבה שווים את מחיר הכאב והצער שיום אחד בוא יבוא.
אולם מה יעשה האדם אשר על כורחו נולד ועל כורחו נאלץ להתמודד עם מצבים קשים בחיים? אופציה אחת היא לנסות לברוח ולהתחמק מלקיחת אחריות. להדחיק, לעצום עיניים, לאטום אוזניים ופשו להתעלם. לחילופין, יש אפשרות להתמודד עם החיים, קשים, מסובכים ומתסכלים כל מה שיהיו. בעל ה"מעם לועז" מביא משל על מלך שבקש לגייס כסף עבור ממלכתו, ולשם כך מכר טופסי הגרלה ואילץ את תושבי הממלכה לקנותם. הוא החליט כי גם מי שיזכו, יהיו חייבים להפריש אחוז מסוים מהזכייה לטובת קופת המלך. למרות הכללים הללו, הרוב המכריע ניסה לעשות כל שביכולתו על מנת לזכות ולעלות בגורל. כך הם גם החיים. האדם על כורחו נולד, ומכאן והלאה עדיף שיעשה את ההשתדלות על להצליח. האפשרות האחרת קלה יותר, אך גם מייאשת.
לכן ניתן להבין את דבריו של קהלת גם בדרך אחרת. במקום להבין כי מבכר את המוות ע"פ החיים, אפשר להבין כי הוא דורש מהחיים ללמוד משהו מאלו שכבר מתו. "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה.". שבחם של המתים בא מאופן התנהלותם בעודם בחיים. כשאנו חיים רוב הזמן דעתנו ותשומת ליבנו מפוזרים בין עבודה, משפחה, קריירה, לימודים, חברים, תחביבים, הצלחות, כשלונות וכו'. הפיזור הזה מרחיק את האדם מלמצוא את האיזון הנכון בין החשוב לשולי. לדוגמא: רוב האנשים מעדיפים את העבודה על פני המשפחה. אדם המשקיע בילדיו, מכוון אותם ומחנך אותם, יזכה לראות אותם מצליחים ותורמים תרומה חיובית לחברה. שבחו האמיתי של אדם באל ידי ביטוי כאשר הוא נפטר מהעולם, ופרי עמלו מעיד עליו. נרצה או לא נרצה, הילדים שלנו הם השתקפות שלנו.
קל לקבל זאת כשהילדים ממלאים את ציפיותנו. אולם מה קורה כשהתמונה הפוכה? או אז רצוי לבדוק כיצד הגענו לתוצאות הללו. לפעמים על הורים לבחון את המסרים – הגלויים והסמויים – שהם נותנים לילדיהם. לעיתים המסר מבולבל. לעיתים אנו אומרים דבר אחד ועושים בדיוק ההיפך. כך קורה שילדים נוטים "לשמוע" מה שהם רואים ולא מה שהם שומעים.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל קליני של מכון 'שינוי' בהרצליה
