תאוות האספסוף לבשר המופיעה בפרשתנו, מביאה את הרב עמיר כ"ץ לעסוק במניעי האכילה הנסתרים הקשורים בתאוות האכילה הלא-מרוסנת והלא-מדויקת, ובחוקי הכשרות הנוגעים לא רק לשאלה מה אוכלים אלא גם ב"איך" וב"לשם מה".
האכילה הייתה מאז ומעולם לא רק עניין קיומי אלא חלק מ"תרבות" העומדת בצומת ראשית של ימי האדם על הארץ. יחד עם זאת, עד כמה שהדבר עשוי להישמע מפתיע, מתברר כי לתפריט שאותו אנו בוחרים לעצמנו יש יכולת להכריע על הבחירות הגורליות בחיים. בכוחו של התפריט האישי של כל אחד מאתנו לקבוע את דמותנו האנושית-יהודית; בין שלמות צלם אלוקים שבאדם לבין היותו בהמה משוכללת- בהמה בדמות אדם. בשורות הבאות ננסה לגעת בהשלכות הנגזרות מהאכילה כפי שמדריכה ומאירה את דרכנו התורה.
הדיבור הראשון הגלוי בין אלוקים ואדם נוגע לאכילה: "מכל עץ הגן אכל תאכל…". האדם נצטווה לאכול מפירות גן עדן וזאת כחלק משמירת בריאתו ובריאותו- שלא יאבד את צלמו ודמותו בה הוא נברא, ובכך יוכשר להתקיים זמן רב וממושך בבחינת "ואכל וחי לעולם".
מה מאפיין אכילה זו עליה נצטווה אדם הראשון לעומת אכילתנו שלנו? אכילתו של האדם הראשון נטועה בהכרה כי האדם בתנועתו מאבד חלק מכוחו, ועל מנת שלא ילך ויתרוקן לחלוטין נטבעה בו דרישה טבעית בדמותו של הרעב. השלמת החסר, הנעשית באמצעות האכילה, משיבה לגוף את חסרונו.
באכילה מחוץ לגן העדן- אכילתנו שלנו- יש כבר סטייה חמורה במגמת האכילה מצד השאלה האם אנו מבקשים לעצמנו רק את מה שנחסר מהגוף, הן מצד הכמות והן מצד האיכות, או אולי דברים אחרים? שאלה זו מהדהדת בעיקר לאור העובדה כי חלק גדול מהאוכל אותו רובנו צורכים, לא רק שאיננו משרת את הגוף ומשלים את חסרונו, אלא אף מביא עליו מעמסה כבדה במסגרתה הוא נדרש לעכל ולעבד דברים שאינם תורמים לחיזוקו ולבריאותו. אדרבה: חלק גדול מהמזון אותו אוכל האדם המודרני דווקא מרושש את הגוף מחלקי חיים רבים שבו, כשמשאבים רבים וגדולים מבוזבזים ללא כל תמורה משמעותית בבחינת "כל המוסיף גורע".
התורה אף ציירה יפה את שתי אפשרויות האכילה הללו, ואת צמתי החיים והמוות שבהם, באמצעות עצי הגן: אלו שמהם ניתן לאכול ובהם גם עץ החיים, ומולם עץ הדעת טוב ורע שבעקבות האכילה ממנו נקנסה מיתה על האנושות כולה: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". בצומת הבחירה שבין החיים והמוות עומדת השאלה מהיכן אנו שואבים את הבחירה: האם מהבטן והחושים, או מצד הנשמה, השכל והרגש המזוכך? בחירה הבאה מן הבטן, מן העיניים, היא בחירה הנובעת מראיה חלקית ביותר של מכלול החיים; ראייה שרואה רק את הגוף, את העולם הזה ואת הנגלה. ראייה שכזאת מביאה בהכרח לבחירה מוטעית שיש בה מן החיסרון ומן העודף ואין בה כלל מן הדיוק.
ביטוי לבחירה מוטעית שכזאת, הנובעת מראייה חיצונית, מצינו בפסוקים המתארים את האכילה מעץ הדעת טוב ורע: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים…"- כך גמלה ההחלטה אצל האשה לאכול מפרי עץ הדעת , ודומה שגם אנו, כמעט מידי יום ביומו, לוקחים החלטות שגויות שכאלה כשאנו באים לאכול. השיקולים שלנו אינם רחוקים כל כך מאלה שהנחו את חוה: אכילה של הערב לחיך, הקורץ לעין ולאו דווקא המועיל.
דברים אלו ניסח בחדות לשונו הרמב"ם "הנשר הגדול": "וכי האדם שיבוא ויאכל מזון ערב אל החיך, טוב הריח שנפש האדם מתאווה לו והוא מזיק לו, ואפשר שיהיה סיבה לחולי קשה או למיתת פתאום – הרי זה ובהמות אצלי שוויין. ואין זה פועל האדם מאשר הוא אדם בעל שכל, אמנם הוא פעול האדם מאשר הוא חי, נמשל כבהמות נדמו" (רמב"ם, הקדמה לאבות פ"ה).
התורה- עץ חיים היא למחזיקים בה- מבקשת מאתנו לבחור ממקום אחר, בחירה של בני אדם, ממדרגת האדם שבנו ולא ממה שאנו בשר ודם. מאז אותה בחירה שגויה בעץ הדעת, הלכה האנושות והדרדרה מדחי אל דחי עד לדור המבול שאבד אף את שם האדם שבו עד שלא היו אלא בשר בדמות אדם: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ".
מקובל לראות במצוות הנוגעות לכשרות ציוויים הבאים להבהיר מה מותר ומה אסור באכילה. אולם עיון עמוק מראה כי אותם ציוויים נוגעים גם בעצם היחס לאכילה ולצורך לתחום את גבולה אל המקום שבו היא משיבה לגוף את אבידותיו ובכך מאפשרת לו להיות "מרכבה" לנשמה. רק כך יוכלו הגוף והנשמה לחבור זה לזה, תוך מציאת עמק השווה הבריא והחי שביניהם בבחינת "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". חלק מהשלום והשלמות הוא השלום בין הגשמיות והרוחניות: שלא יהיה הגוף עוין, מחסיר ומסתיר את רצון הנשמה, ושלא תדכא ותחליש הנשמה את הגוף. השלב הראשון במציאת השלום הוא בדיני הכשרות, אולם אל לנו להישאר רק במישור זה תוך התעלמות משאלת איכות האכילה, מגמתה ותכליתה. כל עוד אנו נותרים רק במישור הכשרות הטכנית נמצאנו פוסחים על שני הסעיפים.
תקופת השפע בה אנו חיים משתלבת יפה עם קולו של האספסוף, עליו אנו קוראים בפרשת השבוע, הצועק וקורא מתוך קרביו: "מי יאכילנו בשר?". זוהי בקשה לספק את התאווה תוך יציאה מן הדיוק והמידה אל המיותר, כשהמחיר של בחירה שכזו יקר מידי.
עמידתנו אל מול האוכל והאכילה מפגישה אותנו עם שאלת העצמיות: מי אנחנו? מהו האדם? מה תכליתו, יעוד ומקומו? הכרעה מוטעית ביחס לטיב האוכל והאכילה משפיעה השפעה גורלית על שאלות ליבה אלו תוך איבוד גובה וערכים גדולים אליהם אנו שייכים באמת.
קשה לראות כיצד דווקא עולם התורה מזנב אחר מגמות הבריאות בכל הקשור לאכילה ולדרך הגידול המתוקנת של הצומח ושל בעלי החיים. כלל גדול הורו לנו חכמים כשאמרו "חמירא סכנתא מאיסורא", ובכל זאת אנו רואים כי גם אוכל שבידוע שאיננו בריא כלל וכלל מקבל "הכשר" למהדרין, ללא שום תוספת אזהרה, לפחות כמו זו המופיעה על חפיסות הסיגריות. מצד האמת והתורה ראוי היה כי גם אם במוצר לא נמצאה שום בעיית כשרות, אבל נמצאים בו חומרים משחיתים לרוב, תופיע על גביו אזהרה קוראת לשמירה על הבריאות, שהרי אכילה שאיננה בריאה, שאיננה לתועלת אלא רק לשמחת הכרס והחיך, הרי היא אכילת בהמה ולא אכילת אדם.
ואנו מבקשים לאחוז בעץ החיים, ללכת בדרך אל החיים ולסלק מאתנו את עץ הדעת טוב ורע. לאכול את הדברים הראויים בכמות ובזמן המתאימים, בכדי שהללו יוסיפו בנו רצון וכוח לעבוד את ה' בשלמות כוחות של גוף ונפש, ומתוך כך יתקיים בנו מקרא שכתוב: "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלוקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם" (יואל, ב)
הרב עמיר כ"ץ הוא רב מושב שדה אליעזר ורב בית מדרש בת ח"ן
