התאווה לבשר הולידה עיוותים לא רק אצל דור המדבר אלא גם בדורנו בדמות תעשיית החקלאות מן החי המתפקדת כמו בית חרושת לחלב, בשר וביצים. בדרך הלכו לאיבוד הרגישות, המוסר, צער בעלי החיים וכנראה שגם הבריאות. מדוע עולם התורה שותק?
בפרשתנו אנו קוראים על חטא קברות התאווה, שבו התאווה הביאה לחטא אכילת הבשר עוד בטרם הומתו בעלי החיים ועל התלונות קדמו לכך כלפי הקב"ה. פרשייה זו עשויה להוות הקדמה לעיסוק בנושא אחר, שבעיני חלק מהחברה מתאים אולי ל'שמאלנים יפי נפש', למרות שבפועל אין בו 'שמאלנות' או 'יפי נפש' מעבר לרצון להקפיד על צו התורה האוסר על צער בעלי חיים.
חקלאות בעלי החיים (גידול בעלי חיים לבשר, חלב וביצים) הפכה כבר מזמן לתעשייה לכל דבר. כמות העופות, הביצים והחלב הנצרך במדינת ישראל ובעולם בכלל, מזקיקה בפועל את הפיכת המשקים לתעשייתיים, כשלרוב הדבר כרוך בסבל רב ובהתאכזרות לעלי החיים.
לפני כשש שנים גרתי עם משפחתי במושב פסטורלי בצפון במשך שנתיים. במהלך אותה תקופה נחשפתי לראשונה למה שמתחולל בלולים וברפתות של תעשיית הבשר החלב והביצים. עבורי, העירונית-לשעבר, היה בכך חידוש. אמנם ידעתי באופן כללי על אופן החזקת בעלי החיים המיועדים להפוך למזון, וגם הזדמן לי לחזות מדי פעם במשאית עמוסת כלובי תרנגולות מעוכות ומפרפרות בכבישי הארץ. אולם אינה דומה ידיעה לראייה ממש ולחוויה היומיומית. כשגרנו במושב הייתי שומעת בלילות את געיות הכאב של הפרה שהמליטה בו-ביום מפני שהעגל הילוד הופרד ממנה אף ללא הזדמנות אחת לינוק.
אחד מחברינו הטובים במושב הוא בנו של בעל לול. מדי בוקר הוא היה יוצא מהסככה הענקית והמצחינה עם גוויות התרנגולות שמתו בלילה מחולי, תשישות והקרבות שבין דרי הלול הצפופים עד אפס מקום. התרנגולות שגופם מנופח ההורמונים, אינו מאפשר להם לעמוד על ברכיהם הדקות מדי למשקל גופם המעוות, מתקוטטות ביניהן ללא הרף בניסיון לקבל מקום יציב להניח עליו את עצמן. ראינו את לול התרנגולות מטילות הביצים העומדות צפופות על מדפים אלכסוניים מרשת-ברזל (בכדי שהביצים יתגלגלו לרשת האיסוף), מהדסות במקומן ביום ובליל מאחר ואין להם אפשרות לעמוד כהלכה על הרשת או למצוא תנוחה סבירה. ראינו את התאורה החזקה בלולים המחקה את אור היום גם בלילה ע"מ לזרז את קצב ההטלה של התרנגולות (תרנגולת בלול מודרני מטילה כ-300 ביצים במחזור חיים לעומת 20-30 אצל תרנגולת בצורה טבעית), ומהר מאוד אבדנו כל חשק לאכול מה'מטעמים' הללו. אגב, אותו חבר שעובד בלול בפועל איננו נוגע בבשר עוף וכנראה הוא יודע למה…
מי שמצוי בסיפור יודע כי ההתעללות התמידית הזו לא נגמרת כאן, אולם לא כאן המקום להאריך.
מעבר לרצון לספק את הדרישה בפועל שיש לבשר, לביצים וחלב, ישנו מניע אחד המנחה את תעשיית החקלאות מן החי והוא מקסום הרווח הכספי למגדל. כך הפכו בעלי חיים למכונות, כשלשאלות כמו צער בעלי חיים או ערך תזונתי אין כמעט כל משמעות. מהו הערך הבריאותי שיכול כבר להיות לבשר עוף שהגיע לבגרות מואצת בצורה מלאכותית תוך 50 יום במקום תוך שנה וחצי? האם בכלל ניתן לכנות זאת 'בשר' או אולי אין זה אלא גוש רקמות ספוג הורמונים, סטרואידים ואנטיביוטיקה?
אולם מעבר לשאלה הבריאותית והתזונתית, עולה במלוא חומרתה השאלה העקרונית- תורנית לפיה לא ברור כיצד יהודים שומרי תורה ומצוות מסוגלים לאפשר ולממן מעשים שכאלה? מהו הגבול שעד אליו מותר לאפשר צער בעלי חיים?
התשובה המקובלת אצל רוב המשיבים ההלכתיים היא "כל שהוא לצורך האדם מותר". אך כיצד נגדיר מהו "צורך האדם"? האם ניצול מקסימאלי של בעל חי ללא כל התחשבות בצערו עדיין יוגדר כצורך? ידוע למשל הסיפור על רבי יהודה הנשיא שסבל 12 שנה של ייסורים על ששילח ממנו עגל שהובל לשחיטה במילים "לכך נוצרת", לאחר שהלה ביקש להיחבא אצלו מאימת השוחט. לכאורה רבי לא אמר דבר יוצא דופן. הוא אפילו צדק בדבריו, אולם משמיים הקפידו עליו על שלא ידע לרחם. הייסורים לימדו את רבי, בסופו של דבר, לרחם אפילו על גורי חולדה שהמליטה בתוך ביתו. איך אנו בתור מאמינים אמורים להתייחס למדרש הנ"ל? האם הוא לדרשה בלבד, או אולי למעשה?
זאת ועוד: בהנחה שכל הטענות בדבר "בריאות" אכילתם של "מוצרי" תעשיית הצער הזו, יופרכו מדעית, האם גם אז תיחשב התאווה לאכלם כ'צורך' או שאז הגדר ההלכתי כבר יהיה שונה?
סיבה מוסרית נוספת להקטנת הממסד התעשייתי של חקלאות החי קשור בנזקים העצומים שהיא מסיבה לאיכות הסביבה. ע"פ דוח הסביבה של הרשות להגנת הסביבה של האו"ם גידול בעלי חיים לחלב ולבשר הוא הגורם הגדול ביותר כיום בעולם של יצור גזי חממה ולהתגברות התחממות כדור הארץ. יותר מכל המטוסים, האוטובוסים, המכוניות הפרטיות והמפעלים גם יחד. המזון הדרוש להאכלתם של כ"כ הרבה בעלי חיים הוא בזבוז משווע. בכדי להפיק ק"ג אחד של בשר נחוצים פי 7-5 ק"גשל חלבונים מהצומח להאכלת בעל החי, בעוד שאותם קטניות ודגנים אם היו משמשים לתזונת בני אדם, היו מספקים תצרוכת של כמה וכמה אנשים.
חשוב לומר כי אין כאן קריאה להפוך אנשים לצמחונים (למרות שב"ה הצמחונות במשפחתנו מוכיחה עצמה מזה שנים כאורח חיים בריא), אולם יש כאן קריאה, לכל הפחות, לעמוד בכל תוקף על תנאי הגידול והיחס לבעלי החיים כל עוד לא הפכו לשניצל או לסטייק על הצלחת. זה לא רק מוסרי, זה אפילו הלכתי.
אנו במשפחתנו, באופן אישי, נהנים מכל טוב הארץ שנתן לנו ה', אולם מקווים כי עוד רבים אחרים ישימו לב להדגשים של התורה עצמה שתמיד דברה על אכילת בשר בהקשר של תאווה: 'כי תאווה נפשך לאכול בשר'. מאכזב וכואב לראות כי דווקא אנשי תורה והלכה אינם מבינים את חשיבות הדרישה להפוך את גידול בעלי החיים לרגיש ומתחשב יותר. אין שום תירוץ שלא לעשות זאת, אפילו לא האמירה כי ישנם נושאים דחופים יותר על סדר היום. בחירה קפדנית יותר של העוף בסופרמרקט (גידול אורגני במקום תעשייתי) איננה גוזלת זמן מלימוד תורה או מנתינת צדקה. הכל היה ונותר עניין של סדרי עדיפויות.
בת-ציון שלומי היא עורכת לשונית ומתרגמת
