הביתה

למרות שאת 'הביתה' של אסף ענברי סיימתי לקרוא כבר לפני כשבועיים, עדיין לא עבר מאז יום שבו לא חשבתי על  הספר. מדובר בעובדה ראויה לציון משום שהפעם האחרונה שספר הצליח להשאיר בי הדים כה משמעותיים היתה לפני למעלה משנה.

'הביתה' הוא סיפור לידתו ומותו של קיבוץ. הוא מתחיל ברוסיה עם התאגדותם של אידיאליסטים במסגרת "השומר הצעיר" בברית המועצות, דרך עלייתם לארץ, הכשרה, כבוש השממה והקמתו של קיבוץ אפיקים, שהיה בשעתו אחד משלושת הקיבוצים הגדולים בארץ. הספר מסתיים בגסיסתו המכוערת, במותו של אידיאל השיתוף ושל רעיון הקולקטיב. ההפרטה באה לקיבוץ, ומאותו רגע הוא חווה מוות מתמשך המורכב מאלפי מיתות זעירות. העסקים הפרטיים שנפתחו, בתי הילדים שנסגרו, חדר האוכל שבחזיתו הוצבה קופה רושמת. המייסדים שמעולם לא היו להם נכסים או חשבון בנק, וכעת הם נדרשים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית מבחינתם.

את הסיפור מוביל ענברי, יליד קיבוץ אפיקים בעצמו, באמצעות שבע דמויות מפתח והמעקב אחריהם לאורך השנים. הוא עושה זאת בריחוק, כמתבונן מן הצד המתאר עובדות ופעולות באופן תמציתי ויבש. הסגנון הלכאורה קר, הופך תחת עטו של ענברי, למסמך מרגש, חד, נוקב ומטלטל שמעביר את הקורא לא רק במחוזות של הזדהות, אלא גם של בחינה עצמית והשוואה.

הקריאה על צעירים (לעיתים פחות מבני 18) שהסתכנו בגלות ואפילו במוות כשהחליטו ללמוד עברית במחתרת והפיצו חומרים ציוניים תחת אפו של השלטון הסובייטי, איננה נתפסת. נערים ונערות שעזבו בית והורים, והלכו אל הלא נודע, ללא מושג האם הם יזכו לראות את משפחתם פעם נוספת. אידיאליסטים שהחליטו לקשור את גורלם בצורת חיים המתאפיינת בשיתוף מוחלט (המכתבים של כולם נקראים בפומבי בפני כולם, אין כסף פרטי, אין בגדים אישיים, את שמות התינוקות שנולדים קובעת האסיפה בהצבעה).

השיתוף הטוטאלי לעיתים מחריד; לרוב מעורר השתאות ואפילו הערצה. נכונותו של האדם למרוד בטבע האנושי ולהחיל על עצמו את התפיסה הסוציאליסטית- קיבוצית בצורה כה אדוקה, ממחישה אולי יותר מכל עד כמה סיפורו של הסוציאליזם הקיבוצי יותר משהוא אידאליסטי הוא סיפור "דתי".

הזעזוע מתעורר אל מול הסיפורים הקטנים בהם האדם משלם מחיר פרטי יקר בעבור האידיאל: תינוקות שמתו כעניין של קבע ממחלות, קדחת ותת-תזונה; בחורה שמעבירה לגזבר הקבוצה סכום של עשרות אלפי דולרים שקבלה מאביה- סוחר עצים מגליציה, אולם כאשר היא נזקקת לחלק מהסכום לצורך ניתוחים בחו"ל לאחר שנכוותה בצורה קשה בפניה בשריפה נאמר לה כי הכסף נועד "לצרכי הקולקטיב ולא לצרכי הפרט"; ילדים שנמלטים בשעת ההשכבה מהמטפלת ובית הילדים ומבקשים מכל מבוגר הנקרה בדרכם: "תבוא להשכיב אותי".

למרות שענברי איננו חובש כיפה, ספרו הוא בהחלט ספר "דתי", ולא רק בזכות כמה וכמה מטבעות לשון מהתנ"ך והתלמוד שהוא עושה בהם שימוש מושחז ונכון. זהו ספר "יהודי" משום שהוא בוחן את כוחות הנפש המאפשרים לאדם לעמוד אל מול טבעו האנוכי, וליישם בצורה הכי פשוטה את הכלל היהודי הקובע כי הגיבור הוא דווקא זה שיודע לכבוש את יצרו.

לידתה ומותה של תנועת ההתיישבות הקיבוצית בצורתה השיתופית, מעלה הרהורים בנוגע לכל מסגרת אידיאליסטית. האם גם מפעל ההתיישבות ביש"ע עלול להיות קרבן לטבע האדם המחפש יותר נוחות, הכרה, כבוד ופחות אידיאלים? האם הציונות הדתית, על שלל הדגלים שהיא מניפה, היא לא יותר מאפיזודה חולפת בעולמה של היהדות? האם שימורו של אידיאל כרוך תמיד בתנאי יסוד מסוימים, ואם כן מהם התנאים הללו? ובכלל: האם ניתן לייסד אידיאל על בסיס ההנחה כי לפרט אין משמעות בתוך רעיון קולקטיבי?

גם אם ספרו של ענברי לא מציע תשובות לשאלות אלה, הוא בהחלט נותן מושג ומעורר לחשיבה. מומלץ ביותר.

"הביתה", הוצאת ידיעות ספרים 274 עמ'

איתמר מור, עורך עלון השבת