חטא מרים המופיע בפרשה מביא את הרב שרלו לתהות על תפקידה של תקשורת במדינה יהודית. האם באמת ראוי לצרוך את כל מה שהתקשורת מציעה? האם "זכותו" של הציבור לדעת או שמה דווקא זוהי "חובתו" שלא לדעת?
בפרשתינו מופיע המעשה על מרים המדברת על משה רבינו – מעשה שהוגדר בהלכה כאיסור לשון הרע. בפרשת כי תצא אף מצינו מצווה מיוחדת בעקבות מעשה זה: "זכור את אשר עשה ד' אלוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". העובדה שמצוות עשה זו מנוסחת בדיוק באותה לשון כמו מצוות זכירת מחיית עמלק, הביאה את הרמב"ן לקבוע כי מדובר במצווה אופרטיבית ולא רק בזיכרון כללי בלבד: "שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה ית' למרים כשדברה באחיה, עם היותה נביאה, ואחיה גמול חסדה, ועל ידה ניצל – כדי שנתרחק מלשון הרע, ולא נהיה מאשר נאמר עליהם 'תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי'".
בשורת התורה בענייני לשון הרע מהווה מבחינה זו חידוש בעולם בו אנו חיים. למעשה היא מחדדת את ההבדל התהומי שבין העולם הרוחני התורני ובין הנורמה המקובלת כיום בעולם.
אמנם גם בעולם המודרני- מערבי קיים מושג של "לשון הרע", אולם מושג זה שונה מזה התורני והוא אינו חל כל עוד האדם מוכיח כי אמת דבר. בעולם המודרני מושג ה"לשון הרע" נתפס כאמירת דברים רעים ושקריים על אדם אחר ורק בתחומים שיש בהם עניין לציבור. ההלכה, לעומת זאת, מגדירה לשון הרע גם דברי אמת – מאחר והמדד הוא היותם של הדברים רעים ומיותרים אף אם הם אמת לאמיתה. יחד עם זאת, אם אדם גם אומר דברי שקר הרי שמעמדו ההלכתי חמור בהרבה, והוא נקרא מוציא שם רע.
מניין נובעות התפיסות המנוגדות?
ראשית מדובר בשפה. שפת הציבור הנהוגה כיום היא שפת ה"זכויות". אחד העקרונות המגולמים ברעיון הדמוקרטי סובר כי "זכות הציבור לדעת", אלא שתחת זכות זו נוצר מצב שבו הציבור חייב לדעת את כל מה שקיים.
ההלכה, לעומת זאת, מתנהלת בשפה שונה לחלוטין: שפת החובות. כאן אין מדובר בזכות לדעת, אלא בהגדרה של החובות לדעת: כלומר ידיעות שחובה על הציבור לדעת ואותם יש לפרסם, בעוד ששאר העניינים צריכים להישאר מוצנעים וחסויים. מדובר בשתי תפיסות אתיות שונות לחלוטין. ההלכה מדברת על קדושת הדיבור, ואילו העולם מדבר על חופש המידע.
חשוב להדגיש כי דיני לשון הרע ביהדות לא באו בכדי להגן על הנבל. ההוכחה לכך היא במפגש שלא פעם מתרחש בין האיסור להוציא את שמו הרע של האדם לחובות אחרות המוטלות עלינו, כמו "לא תעמוד על דם רעך" וכן "ובערת הרע מקרבך". במילים אחרות: באותה מידה שיש להקפיד הקפדת יתר על אי-אמירת לשון הרע במצבים שהוא אסור, קיימת חובה של ממש להוציא לאור השמש את השחיתות והעוולות בכדי להתמודד עם מציאות שאינה תקינה. על האדם בישראל מוטלת אפוא חובה של ממש לנווט בזהירות בין שתי חובות: האחת היא לשמור בקנאות על קדושת הדיבור והימנעות מהכפשת שמו של אדם, ואילו האחרת דורשת להתמודד עם הרע החברתי הקיים סביבנו.
חובות אלה מציפות שאלות הלכתיות רבות הדנות במקרים גבוליים, ושאלות הלכתיות אלה הן חמורות בהרבה מנושאים אחרים שאנו עוסקים בהם בהלכה. הן חמורות כ"כ משום שהן נוגעות באיסורי הדאוריתא החמורים ביותר, וזאת בתוספת הסיכון של הלבנת פנים שעליו נאמר כי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים".
אסור לו לאדם לדבר לשון הרע; אסור לו לאדם לשתוק בשעה שנעשה עוול; ושני האיסורים הללו כאחד אמורים להתוות גם את דרכנו בכל הקשור ליחסנו לעולם התקשורת המודרני. איסורים אלו מחייבים מחד את העיסוק בתקשורת, שכן חלק מהותי מתפקידה הוא הבאת הידיעות שאותם אדם חייב לדעת על סביבתו ועל מנהיגיו, על חברתו ועל המעשים הנעשים בשמו.
אולם איסורים אלה גם קובעים גדר ברור ביותר בכל הקשור לצריכת עולם הערכים הקיים כיום בתקשורת, עולם המבוסס על "זכות הציבור לדעת" ולא על מה שראוי שנדע. מדובר בדיאלוג מתמיד בין שתי קצוות הדורשות מהתקשורת לעמוד בשני קריטריונים: הראשון הוא לעסוק רק בתוכן החשוב ולא בהגיגים חסרי חשיבות של ממש שאין בינם ובין ההתמודדות דבר, והשני שמירה קפדנית על הסינון של מה חובה ומה אסור לדעת.
דיאלוג מתמיד זה מסמן את אחת השליחויות המשמעותיות ביותר הקיימות היום בדרך למדינה בעלת זהות יהודית מגובשת. אין טעם בהשתלבות בתקשורת מבלי לגרום בפועל לשינוי השיח התקשורתי. מדובר באחת ההשפעות הגדולות ביותר האפשריות כיום על המציאות, ואנו נתבעים לברר עם עצמנו את הסוגיות החשובות האלה ולממש ככל שניתן את שתי המשימות הגדולות הללו העומדות בפנינו.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
