בשבועיים האחרונים פרסמנו כאן את שני חלקיו הראשונים של מאמרי המציג יג' עקרים שאמורים לדעתי, כמי שמכיר את נושא הגיור ועוסק בו בפועל במסגרת תפקידי כדיין בבית הדין, להיות נר לרגליו של כל דיין העוסק בשליחות חשובה זו. עיקרים אלו נגזרים לא רק מדרישות ההלכה והמסורת אלא גם מהדילמות המוסריות הכרוכות בהמשך קיומו של עם ישראל.כאמור, את עיקרים אלו ניסחתי לאחר ששאלתי את עצמי מהי תפיסת העולם המנחה אותי כאשר אני בא לגייר. בשבעו שעבר עסקנו, בין השאר במאפייני הגיור בזמן הזה במדינת ישראל. הזכרנו כי למרות המאפיינים הציבוריים של רבים מהתגיירים בשנים האחרונות הרי שעדיין הגיור הוא מעשה אישי- פרסונלי. עובדה זו אינה סותרת את ההכרה כי בימנו הגיור הוא אתגר וצורך לאומי במדינת ישראל מחד, ואת החובה לעשותו על פי ההלכה מאידך, וזאת בכדי לשמור על אחדות העם. הפעם נעסוק בארבעת ה"עיקרים" האחרונים שיחתמו את המאמר.
אני מאמין שגיור הוא תהליך הדורש הכנה.
מפאת חשיבותו ומשמעותו של מעשה הגיור והשלכותיו, הוא דורש תהליך, הכנה ומוכנות. יש צורך בתהליך לימודי – נפשי כדי להרגיש ולחוות מהי יהדות ומסורת ישראל. כפי שלידה ביולוגית או שינוי פסיכולוגי דורשים זמן הכנה, כך גם הגיור. תהליך הגיור איננו תהליך לימודי בלבד. האדם המבקש להצטרף לעם ישראל צריך להכיר לא רק את מקורות היהדות, את ההלכות וההיסטוריה היהודית אלא גם את עמודי התווך של הקיום היהודי: מעגל השנה היהודי, מעגל החיים, המשפחה היהודית וכד'. תהליך הגיור מתחלק לשלושה שלבים: תקופת הלמוד באולפן גיור, דיון בבית הדין ולבסוף מעשה הגיור הבא לידי ביטוי במילה וטבילה.
אני מאמין שגיור דורש בית דין של שלושה שיקבלו את המתגייר.
מעשה הגיור, איננו חד צדדי, הוא דורש רצון להתקבל לעם ישראל מצד המתגייר ורצון לקבלו מצד השותפים לברית, קרי עם ישראל. לצורך כך משמש בית הדין כשלוחו של כלל ישראל לקבל לקרבו את המבקש להיות חלק מהברית. בית הדין איננו מבצע פעולה משפטית בלבד, אלא פעולת "קבלה"- כלומר הסכמה עקרונית שאדם זה יצורף לקולקטיב של עם ישראל. בית הדין מאשר את כנותו של אדם להיות חלק מהברית ומאשר את רצונו של עם ישראל לצרפו לברית.
מי שבא להתגייר מבקש "להיכנס תחת כנפי השכינה" (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פי'ג, ה"ד). ובית הדין "מקבלין אותו" (הביטוי של "קבלת גרים" מופיע פעמים רבות בתלמוד: יבמות ט"ז, א, כ"ד,ב, מ"ו, ב, ללמדנו שיש צורך בפעולת קבלה). הדיון בבית הדין איננו מבחן ידע. הוא ניסיון להכיר את המועמד באופן אישי, את כנותו, את רגשותיו, את מאמציו במשך ההכנה לגיור ואת מחויבותו לעתיד. הדיון בבית הדין מתנהל כשיחה עם המתגייר וסובב סביב נושאים משפחתיים, אישיים, מחשבתיים, היסטוריים והלכתיים.
בתי הדין עושים את מירב המאמצים להפוך את העמידה בפני בית הדין ואת מועד ההחלטה להצטרף לעם ישראל למעמד משמעותי ומרגש בחיי האדם המתגייר.
אני מאמין שגיור הוא אקט דתי עם השלכות לאומיות.
בהיסטוריה היהודית, ההצטרפות לקולקטיב ולקהילה היהודית, היתה נתונה בידי חכמים ונביאים. אלו הגדירו ועיצבו את אופייה של החברות בקהילה היהודית לפי הבנתם את מקורות ההלכה. בשנים האחרונות מדינת ישראל ומוסדותיה הוסיפו ממד חדש להצטרפות לעם ישראל מעבר לדרך הגיור המסורתי. חוק השבות ורישום הלאום והדת בתעודת זהות, הביאו לכך שכנסת ישראל ובתי המשפט הפכו גם הם לגורמים בקביעת הזהות היהודית והדרך הראויה להצטרפות למדינת ישראל וממילא לעם ישראל. העוסק בגיור במדינת ישראל, לא יכול לטפל בנושא במנותק מהמצב הסוציולוגי הקיים במדינה, לא יכול להתעלם מרבבות של אנשים שהם בעלי זהות יהודית, אזרחות ישראלית וחיים בארץ, אולם מאידך, גם לא ניתן להפוך את הגיור לכלי סוציולוגי או אזרחי לפתרון מצב שנוצר עקב יישום חוק השבות המתוקן.
אני סבור שלא ניתן למצוא זהות מוחלטת בין ההצטרפות למדינת ישראל מכוח חוק השבות לבין ההצטרפות לעם ישראל מכוח הגיור. אלו שני מסלולים מקבילים, אולם ללא ספק עם זיקות הדדיות ביניהם. גיור הוא קטגוריה הלכתית, אישית. חוק השבות היא קטגוריה של השתייכות לאומית, אזרחית על פי עקרונות ההגירה והעליה.
מסלול הגיור איננו יכול להתעלם מהנתונים שנוצרו בעקבות חוק השבות, אבל קשה להניח שדייני ישראל יוכלו לפטור כליל את המצב שנוצר בארץ על פי מקבלי ההחלטות בתחום העליה במדינת ישראל.
קיימים כיום סוגים שונים של גיור, גיור אזרחי, גיור סוציולוגי, גיור לאומי, גיור חילוני. אולם, רק הגיור היהודי- הדתי מכריע מיהו יהודי.
למעשה יש בגיור הדתי, חידוש גדול: גיור דתי, מהווה גם תהליך של הצטרפות ללאום היהודי. הזהות היהודית, מטבעה, איננה מחלקת בין זהות דתית לזהות לאומית. שתיהן מרכיבות את הזהות היהודית וממילא שתיהן נרכשות על ידי מעשה הגיור. באומות אחרות קיים מושג של "המרה דתית" אבל לא "המרה לאומית", יכול אדם להמיר את דתו כפי רצונו, אבל אינו יכול להחליף את לאומו. השייכות הלאומית היא דבר שבתולדה ואינו ניתן לחילוף. הגירות בעלת מימד "כפול" הוא חידוש שהתחדש בבית המדרש של היהדות.
אני מאמין בגיור ובצורך להרבות גרים במדינת ישראל.
במצב בו הגיור הוא צורך לאומי כדי לחזק ולאחד את הקיום היהודי במדינת ישראל, אין המטרה להקשות על דרכו של הגר במכשולים אשר עשויים להרחיק ואף להרתיע את הרבים מלבוא ולהתגייר. אנו מנסים להנחות את צעדינו על פי דבריו הנפלאים של הרב אונטרמן אשר אמר: "אנו מצפים לתנועה כבירה בין היהודים לעלות לארץ וזה מחייב אותנו להתכונן לקראת המשימה הגדולה…. לשם כך יש להיזהר כי הטיפול באלו הזקוקים לגירות כדין תורה יהיה בעדינות ובהבנה בשים לב אל מה שעבר על אחינו אלה במצוקה הרוחנית שלהם…." (הלכות גיורת ודרך ביצוען, תורה שבעל פה י"ג, עמ' י"ג)
הרב אליהו בירנבוים, משמש כדיין בבית דין המיוחד לגיור בירושלים וראש מכון שטראוס – עמיאל להכשרת רבנים בקהילות ישראל בתפוצות במוסדות אור תורה סטון.
