"מה עושים?" שאל אותי אחד מחברי ליישוב לאחר התפילה ביציאה מבית הכנסת בערב שבת האחרון. "תגידו לנו האנשים הפשוטים- אנשי השטח, מה לעשות ואנחנו נתייצב", חזר ותבע לדעת כשהוא מתכוון לפרשת הרב דרוקמן.
התחושה של אותו אדם שפנה אלי, הלחץ הזה בחזה, המורגש אצל רבים בציונות הדתית מאז החל מסע השיסוי נגד הרב דרוקמן שליט"א ובית דינו, אינם מוצאים מנוח .יומיים לפני שנה אלי אותו אדם, השתתפתי בעצרת התמיכה הגדולה ברב דרקומן שהתקיימה בישיבת אור עציון. הגבות השחוחים אמנם הזדקפו קמעה לנוכח המעמד ומפגן הכוח של הציונות הדתית שהתייצבה על רבניה ותלמידיה, אולם יחד עם זאת התחושה הייתה שאם כדבר הזה היה קורה אצל החרדים האדמה כבר מזמן הייתה רועדת .
אותו חבר דבר על כך שהציונות הדתית חייבת להראות כי לא ניתן להמשיך ולבעוט בה. "איך ייתכן שהם ימשיכו להתעלם מגדולי התורה שלנו, מן ההלכות ומבתי המדרש?", הוא שאל ודרש והתהייה שעלתה וצפה מתוך דבריו הייתה כיצד קורה שהחרדים ממשיכים ומנהלים את עניינה הרוחניים של המדינה וקובעים את זהותה היהודית בעוד הם לא שותפים בעשייה, בביטחון, בכלכלה או בחברה? שתקתי כי גם לי לא הייתה תשובה ברורה מה ניתן לעשות. אולם הלהט שיקד בפניו של ידידי גרמו גם לי להבין כי חייבים לחשוב על תגובות שונות מאלו שהורגלנו להם בעבר.שתי דוגמאות לתגובות שכאלה שלף חברי "מן השרוול". לכאורה מדובר בדברים פשוטים שכל אחד מאיתנו יכול לעשות, אולם אין ספק כי בכוחם להוביל להכרה אצל החרדים כי מולם עומד ציבור נחוש לא פחות.
"יש לי משפחה חרדית גדולה מאוד אשר מוזמנת דרך קבע לאירועים משפחתיים", החל הנ"ל מספר. "תמיד לפני שהם מגיעים לשמחות אצלנו הם דואגים להבהיר מראש כי הם יבואו רק אם הכשרות תהיה בהתאם להשקפת עולמם. תמיד כיבדתי את רצונם בכדי לשמור על אחדות המשפחה. היום אני שואל את עצמי מדוע שלא אעמוד על שלי באותה דרך? מדוע שלא אעמוד על כך שכשאני מוזמן אליהם יספקו לי אוכל רק בכשרות של הרבנות וירקות מאוצר בית דין או היתר מכירה? הרי אם אלו הם העקרונות שלנו עלינו לעמוד עליהם בתוקף לפחות כמו הצד השני!".
הרהרתי מעט בדבר והגעתי למסקנה כי האיש צודק. רק אם נבהיר כי יש לנו עקרונות הדבר יחלחל לציבור החרדי. הדבר יאלץ אותם להתמודד עם הדילמה, וכל זאת כמובן בהנחה שערך המשפחה מקודש אצלם לא פחות.
הרעיון השני של חברי מיליטנטי הרבה יותר מקודמו, אולם גם האפקט שלו עשוי להיות בהתאם. בכל ישובי הציונות-הדתית יודעים כי כמעט ואין ערב שבו אין דפיקה על הדלת שלאחריה מופיע בפתח אברך חרדי ומבקש סיוע לישיבה חרדית, להכנסת כלה או לכל מטרה אחרת. "מדוע שלא נאמר לכל אותם מתדפקים על הדלתות משהו בנוסח: 'אנחנו בעד תמיכה בעולם התורה אולם אנו תומכים בעולם התורה הציוני דתי, בישיבות ובאברכים אשר שייכים לציונות הדתית", שאל חברי ובצדק. הדבר מבקש מבחינה כפולה ומכופלת. פעם אחת מצד המצוקה בה שרויים מוסדות התורה בציונות הדתית שאינם נהנים בשנים האחרונות מתקציבים ממשלתיים, ופעם נוספת מצד הצורך לגרום להבנה אצל החרדים כי למלחמה הרוחנית שהכריזו על עולם התורה הציוני דתי יש גם מחיר כלכלי.
אודה ואתוודה כי אני חושב שמדובר ברעיונות לא רעים בכלל, ואת חלקי הדל אני תורם בפרסומם. גם אם ייתכן והדברים יפסלו על ידי גדולי התורה של הציונות הדתית, מסיבות כאלה ואחרות, חשוב לכל הפחות לתת במה לתסיסה ואת רוח הקרב המפעמת בקרב הציבור הדתי-לאומי. חשוב לנתב כוחות אלה לחשיבה ולכיוונים של עשייה ולו בכדי שבמלחמה על כבוד התורה לא נצא מובסים פעם נוספת.
הרב חגי גרוס הוא מנהל תיכון "הצבי"- מקיף דתי נתיבות ולשעבר מנכ"ל ארגון רבני 'צהר'
