זהותה היהודית של מדינת ישראל נתפסת אצלנו פעמים רבות בשני ממדים בלבד. הראשון שבהם הוא חוק השבות, שבו באה לידי ביטוי היות מדינת ישראל מדינת העם היהודי. בצורתו הנוכחית חוק השבות הפך לבעייתי ביותר, בעיקר בשל "סעיף הנכד" וההגדרה הרחבה מידי של המונח "יהודי", ואפשר שצריך לקדם דיון על עיצובו בדרך המתאימה יותר למציאות ימינו. יחד עם זאת, חשיבותו העקרונית של חוק השבות היא עצומה, מאחר והוא מחדד את תפקידה של מדינת ישראל כמגשימת חזון קיבוץ הגלויות.
המימד השני שבה נבחנת זהותה היהודית של המידה הוא בתחומים העוסקים במצוות ה"דתיות" המובהקות: שבת ממלכתית, כשרות במוסדות המדינה, נישואין וגירושין, הדיון המתמיד על חוק החמץ וכדו'. אלו הנושאים שהפכו לסמלי יהדותה של הציבוריות הישראלית, ובשל כך הם גם נתפסות כמעצבות את יהדותה של המדינה.
ברם, מדינה אינה מתנהלת רק לאור הצהרתה העקרונית או שאלות הנוגעות לטקסי רשות הרבים שלה. מדינה מתנהלת גם בחיים היום-יומיים שלה, במערכת חקיקה ותקצוב, שיפוט ושלטון. מדובר באוסף של פרטים רבים היוצרים את התמונה הכוללת. בדומה לכך אנו מדגישים תדיר את העובדה כי אחד המאפיינים של תורת ישראל הוא היותה תורת חיים. אין מדובר ב"דת" הנוגעת לקשרים שבין אדם ובוראו בלבד, אלא במערכת שלמה של תיקון העולם – הן בתחומי בין אדם לחבירו והמערכת החברתית בכללותה, והן במישורי בין אדם למקום. ייחודה של ההלכה טמון גם בעובדה שהיא עוסקת גם ב"שפיר ובשליה", וגם בנושאים רבים ומגוונים מהתחום הציבורי ובכך היא מגשימה את חזון תיקון עולם במלכות ש-די.
יהדותה של המדינה מתאפיינת אפוא בכל הנושאים בהם מדינה עוסקת. בדיני ההלוואות כמו גם ברוחב הלולים בהם מגדלים תרנגולי הודו מתוך מחויבות לאיסור צער בעלי חיים; במחיר המים לצרכן כמו גם בהתמודדות עם תופעת הזנות; בפיצויים לנפגעים מפעולות הממשל ועד לתקציב סל התרופות; מתקצוב הוגן ושוויוני של מערכת החינוך ועד למעמדן של האמנות הבינלאומיות; משעון הקיץ ועד לענייני איכות הסביבה; ממעמדו של המגזר השלישי ועד לשאלת הפרת בתי הסוהר – כל אלה הם מצע להשראת שכינה בישראל, לעיצוב המדינה באופן יהודי, וכר פורה לפיתוח סוגיות תורניות רבות שלא היו רלוונטיות במשך מאות שנים, ואנו נתבעים עתה לממש אותן ואת משמעותן.
קשת הנושאים היא אפוא קשת אין סופית. העיסוק בנושאים אלה תורם תרומה כפולה לשני הכיוונים. מחד גיסא הוא מחדיר את עולם התורה למקום המיועד לו באמת: "אתהלך לפני ד' בארצות החיים – זה מקום שווקים ורחובות" והתורה משתתפת בעיצוב פני המציאות, ומביאה את בשורתה לעולם טוב יותר ומתוקן יותר באור ד'. מאידך גיסא, יש בכך תרומה עצומה לתורה עצמה: היא יוצאת מד' אמות ההלכה הפרטיות שלה, ומתפשטת לתורת ארץ ישראל במובן הציבורי הרחב שלה. העיסוק בסוגיות אלה מעורר צדדים שונים בתורה שנרדמו בתרדמת הגלות הארוכה, מחייבת שימוש במקורות הלכתיים שלא שימשו כמקור בשנים בהן עלו שאלות פרטיות בלבד (כמו דברי אגדה; דברי הנביאים וכדו') ומתסיסה את בתי המדרש העוסקים בסוגיות אלה בדיונים המזכירים את הגמרא במקורה.
לפנינו אתגר עצום. את הקווים היסודיים למימושו הציבו הרבנים הרבים שעסקו בשאלות אלו עם הקמת המדינה, והם שהתוו את דרכנו, כל אחד בצורתו המיוחדת לו. אנו הולכים בעקבותיהם, ומתמודדים הן עם שאלות שהם לא הכירו כיוון שהשאלות לא עמדו על הפרק, והן עם סוגיות התובעות התייחסות מחודשת ו"אין בית המדרש בלוא חידוש". זוהי אחת המשימות החשובות ביותר, כיוון שהיא עוסקת בעיצוב הזהות ברוחה של תורת אמת, והיא כאמור תורמת תרומה עצומה הן לציבוריות הכלל ישראלית והן לתורה עצמה.
