הציונות הדתית טרם הפנימה את גודל השעה ואת התפקיד שנועד לה. במקום להשפיע, היא עסוקה בעיקר בהתנצלויות מול החילונים והכפפת ראש אל מול החרדים. למה החרדים מצליחים היכן שאנו נכשלים.
אחד המוטיבים החוזרים על עצמם בפרשיות יציאת מצרים היא הכבדת לבו של פרעה בידי הקב"ה. הכבדת לב זו מתוכננת ומובטחת ע"י בורא עולם למשה עוד בתחילת דרכו: "ואני אקשה את לב פרעה … ולא ישמע אליכם פרעה" . בפועל גרומת הכבדת לב זו לפרעה להתחרט לאחר כל מכה על הבטחתו לשלח את ישראל. לשיאה מגיעה תופעה זו כאשר שלושה ימים לאחר ששילח את ישראל מארצו, חוזר בו פרעה ורודף אחריהם בראש צבא רב.
תופעה זו חזרה על עצמה גם בגאולה השנייה של עם ישראל, בתקופת שיבת ציון, לאחר הצהרת כורש המפורסמת שבה הוא קורא לבני ציון הגולים, המעוניינים בכך, לשוב לירושלים ולבנות את בית המקדש. אלא שגם כורש חוזר בו מהצהרתו ועוצר את בנין בית המקדש, והשלמת הבנייה התרחשה רק בימי המלכים שאחריו.
הרמב"ן כותב כי גם הגאולה העתידה תהיה במתכונת זו: "וברישיון האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל כדכתיב: 'והביאו את כל אחיכם'". בהמשך דבריו הרמב"ן הוא אף כותב כי בתקופה זו שבה העמים יתירו לישראל לשוב לארצם, הם גם יציקו וירדפו אותם עד שתושלם הגאולה הסופית (רמב"ן, שיר השירים ח' וכן ברד"ק לתהילים קמו ג) .
התנהלות זו מעלה את התהייה מדוע זקוק בורא עולם, הכול יכול, לרישיון מפרעה, כורש או אומות העולם בכדי לגאול את עם ישראל? האם, חס ושלום, הוא אינו יכול לעשות זאת ללא עזרתם? וגם אם נאמר שרוצה הבורא לגאול את ישראל ברישיון השליט, מסיבה כל שהיא, למה אח"כ הוא מכביד את ליבם וגורם להם להתחרט ולחזור בהם?
התשובה לקושיות אלו עוברת דרך ההבנה כי שני שלבים ישנם בגאולת ישראל. השלב הראשון הוא הגאולה הפיזית הכוללת את היציאה מהגלות והשיבה לארץ. השלב השני הוא הגאולה הרוחנית הכוללת את הגשמת החזון "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", מתוך שהעם חוזרת לא רק לארץ אלא גם לתורה.
השלב הראשון של הגאולה, בגלל שהוא פיזי והומאני, חייב להיות ברישיון האומות מאחר והוא משותף לכל בני האדם. זהו השלב שבו עם ישראל נגאל בעזרת העמים, ונעזר בכלים החומריים שברשותם.
בשלב השני – רוחני של הגאולה , לעומת זאת, אסור שתהיה כל השפעה של אומות העולם. בתחום הדתי והרוחני עלינו להיות אור לגויים ולא להיות מושפעים מהתרבות הנוכרית. זו גם הסיבה בגללה מכביד הקב"ה את לב השליטים שהטיבו איתנו והם הופכים לרודפים. או אז אנו לומדים, לפעמים בדרך הקשה, כי עולמנו התרבותי והרוחני לא ייבנה משיתוף פעולה עם הגויים, אלא דווקא כעם לבדד ישכון.
גם בתקופתנו, ראשית צמיחת הגאולה, תופעה הזו של אוהב ההופך לאויב חוזרת על עצמה: למעט החלטת האו"ם שאיחדה מזרח ומערב והכירה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, רוב החלטות האו"ם שהתקבלו לאחר מכן היו החלטות גינוי וביקורת. העולם כולו מתאחד בהחלטות גינוי אלה המשווים את הציונות כגזענית ואת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה. דוגמאות לכך לא חסרות.
קיומה וביסוסה של המדינה הביאו אותנו אל השלב השני של הגאולה, השלב הרוחני. שבו עלינו לזנוח את התרבויות שהבאנו איתנו מהגלויות השונות, וללמוד ולאמץ את תרבות התורה והמוסר היהודי. מתוך כך נוכל לחזור לתפקידנו המקורי ולהיות אור לגויים.
בשלב זה מראה לנו הקב"ה את הפנים האמיתיות של הגויים שאת תרבותם אנו רוצים לאמץ. אנו לומדים להכיר את המוסר הכפול, את ההתרבות הקלוקלת והמעוותת וכל זה כדי שנזנח את תרבותם ונחזור לזו שלנו.
חיפוש זה אחר רוחניות מאפיין צעירים רבים בארץ ובעולם המערבי, המאוכזבים מהתרבות שגדלו לתוכה ונוסעים לחפש אחרת במרחקים. רבים מאיתנו שואלים את עצמם מדוע רבים מאלו המחפשים את דרכם ליהדות מוצאים בית דווקא בחיק קבוצות חרדיות, בעוד שהציונות הדתית נחשבת לאחות חורגת בתחום זה. לעניות דעתי סיבות רבות לכך, אולם המרכזית שבהן היא חוסר הנסיון שלנו בקירוב העם ליהדות. קירוב רחוקים והחזרה בתשובה הן מילים גסות בשיח הפנים מגזרי, ועל אחת כמה וכמה בשיח שלנו עם הציבור בישראל. כל מפגש שלנו עמם מתחיל לרוב בהתנצלות לפיה: "אנו לא מתכונים להחזירכם בתשובה". התנצלויות שכאלה ממחישות עד כמה הציונות הדתית טרם הפנימה את גודל השעה והתפקיד.אנו עסוקים בהתנצלויות והכפפת ראש מול החרדים, ובהתנצלויות מסוג אחר אל מול הרחוקים לעת עתה. גם למוסדותיה המפוארים של הציונות הדתית טרם חדרה ההכרה כי יש להם בשורה להפיץ ו"מה למכור". במקום להבין כי מרכזי החינוך והתרבות של ישראל (תקשורת, קולנוע, ספרות ותיאטרון) משוועים לתרבות אחרת, שורשית ויהודית, התקשורת והתרבות "הדתיים" עוסקים (במקרה הטוב) בנושאים המטרידים את אנשי המגזר, ובמקרה הגרוע (ולצערנו גם המצוי) ביריקה לבור שממנו הם שתו תוך ביזוי וזלזול תרבות ישראל והצגת החיים הדתיים כעניין פרימיטיבי ובזוי. מאידך, ישנם החרדים המקיימים בכל רחבי הארץ אירועי תרבות מבלי להתנצל או להתיפייף, ובכך מצליחים להביא את הציבור להיכרות ואף לכיבוד היהדות. הסרט "אושפיזין" לעומת הסרט "מדורת השבט", או הספר "מקימי" לעומת הסדרה "סרוגים" הם רק שתי דוגמאות לתופעה זו.
.תפקידה המיוחד של הציונות הדתית, לעת הזאת, הוא לבנות את השלב השני של הגאולה, השלב הרוחני, ובכך לספק אלטרנטיבה רוחנית לתרבות המערבית. דבר זה נדרש לא רק עבור עצמנו, אלא עבור העולם כולו שמבקש גם הוא תיקון לעצמו. אין חברה מתאימה יותר לכך כיום במדינת ישראל, וזאת מאחר שהציונות הדתית מודעת ופתוחה לתרבות הסובבת מחד, אולם גם בוחנת אותה דרך משקפיים של זהות יהדות. ציונות דתית שיודעת לקבל את יפיפיות יפת באהלי שם, אבל במינון הנכון ובסינון המתאים. רק מתוך עמדה שכזאת יכולה לצמוח הנהגה ראויה לעם הצמא לתרבות אחרת, מוסרית, רוחנית וערכית יותר.
