לקראת חקיקתו של "חוק העבודה והמנוחה בשבת" בכנסת, בשנה השלישית להקמת המדינה, הצהיר דוד בן גוריון כי: "חוק זה נעשה על פי יזמתם של חברי ושלי… כמפלגת פועלים המציעה חוק מנוחת-שבת…". הצהרה זו של בן-גוריון באה מתוך הקשבה לרחשי הלב של הציבור הישראלי.
בעשור האחרון אנו חווים מהפך מוחלט בתחום זה. מדובר לא רק בהתמוטטות טוטאלית של כל חוקי השבת ובעיקר יישומם, אלא אף בהכרזה של מנהיגים בראש כל חוצות כי הם יתאמצו שלא להקפיד על "כפייה של חוקי השבת האנכרוניסטיים"
אין ספק כי חלק ניכר מקריסת השבת במדינת ישראל הוא תוצאה של פוליטיקה ותולדה של היחסים העכורים בתוכנו, בין 'חילוניים' ל'דתיים'. הקריסה היא לדעתי גם באשמת המנהיגות הרוחנית (ולא רק הפוליטית) שאינה עוסקת בעיקר ונלחמת על העניינים היותר זניחים.
כל אלו אפשרו מצב שבו גם המערכת המשפטית נרתמה למשימת קעקוע מעמדה הציבורי של השבת בישראל. כך למשל, פסיקה של שופט זוטר בבית הדין לעבודה בירושלים משנת 1997, סייעה לפורר את מעמדה של השבת הכלל-ישראלית, כשקבע כי אי אפשר להרשיע את קיבוץ צרעה בהפרת חוקי העבודה על הפעלת קניון בתחום הקיבוץ בשבתות, וזאת כיוון שהאיסור על עבודה בשבת חל רק על יהודים ולא ברור אם קיבוץ הוא "גוף יהודי"… מאז, כידוע, הפכו מרכזי הקניות בקיבוצים לאבן שואבת להמוני בית ישראל מידי שבת, כשאחריהם נגררים עשרות קניונים וחנויות אחרים.
לאור זאת אין פלא שמחקר שיזמה מועצת יח"ד (מועצה ליחסי חילוניים-דתיים) לפני כמה שנים, העלה כי התרבות השלטת בשבתות אצל הציבור הלא-דתי בישראל היא "תרבות הקניון". ההערכה היא כי מעל מיליון איש (!) פוקדים מידי שבת את הקניונים ומרכזי הקניות והקניונים, כש-350 אלף "עבדים של שבת" משרתים אותם. במילים אחרות: 20% מהשכירים במדינת ישראל עובדים כיום בעל כורחם בשבת. כ- 60 אלף מתוכם עובדים שבעה ימים בשבוע ללא יום מנוחה כלל. קרוב למחצית מהעובדים הללו הם בגילאי 18 עד 35, וסביר להניח כי רבים מהם הורים לילדים קטנים.
מצב זה מקשה מאוד על עסק שפתוח בשבת לוותר על פתיחתו. כיום העסקים הפתוחים בשבת מפיקים כרבע מסך הפדיון החודשי של הקימעונאות בישראל בשבת. מדובר במצב של "ביצה ותרנגולת" שבו עסקים שומרי שבת נגררים לקשיים ועובדים דתיים נדחים אוטומטית ממעגל העבודה בעסקים הפתוחים שבעה ימים בשבוע.
האם לזאת פיללנו?
התנועה הציונית החילונית, ובראשה הרצל, לא רק שלא ביטלה את רעיון השבת, אלא אף ביקשה להוסיף לו. "חוזה המדינה" דיבר על שבוע עבודה מכסימלי של 42 שעות ושל לא יותר משישה ימים.
הרצל לא היה בודד. איש מן המנהיגים הציוניים 'החופשיים' לא ביטל את השבת הדתית-מסורתית. כולם רצו לשמרה והתגאו בה. רובם אולי פירשו את השבת אחרת מהפירוש המסורתי המקובל הרואה בו יום קדוש, אולם הם הכירו ביכולת ללמוד מרעיון השבת. נחמן סירקין, הוגה הדעות הרדיקלי של הציונות הסוציאליסטית, הדגיש ביוהרה מסוימת כי לשבת "אין אחות בשום עם מעמי קדם". לטענתו, השבת היא "תגובתה המוסרית של הנפש היהודית על השעבוד במצרים… עבודת-עבדים ללא חשך ולמעלה מכוח אנוש בנכר היא שיצרה תורת-מידות אשר קידשה את המנוחה לנדכא, לעבד, לאמה וגם לבהמה". הוא תבע, ובעקבותיו תבעו כול תלמידיו, להכיר בשבת כהישג הסוציאלי הראשון במעלה.
אחד העם היה אפילו 'רוחני' יותר. הוא הזהיר כי לולא השבת "התלאות של 'ימי המעשה'… עלולות היו למשוך את עם-ישראל מטה עד שהיו יורדים לדיוטה התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית". לדעתו השבת מונעת מאתנו לראות בחומר עיקר. היא בולמת את ההשתעבדות למטריאליזם, ומעלה את העם למדרגה מוסרית גבוהה.
מנהיגים חילוניים-מסורתיים אחרים, אשר החליטו לעלות ארצה – כגון ח' נ' ביאליק, מ' גליקסון (עורך 'הארץ' ומנהיג 'הציונים הכלליים') או ברל כצנלסון, ראו כבר בעשורים הראשונים של המאה העשרים כי השבת הארץ-ישראלית מצויה בסכנה. הם חשו בדאגה מרובה כי היא הולכת ומתמסמסת. ביאליק הזהיר את חברו שהתגורר בעמק (בקבוצת גבע): "בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם… השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?". ביאליק גם ניסה לעצב תכנים מחודשים לשבת ויזם, בין השאר, את מפגשי 'עונג השבת' המפורסמים שלו בתל-אביב.
ברל כצנלסון תבע: "עלינו להפוך את שבתותינו וחגינו למדורות של תרבות". הוא קרא לציין את השבת בלימוד ודרש מחבריו לתנועת הפועלים לחזור ולהפוך את השבת למקור האור. למקור חום. למקור היחד הקהילתי-קיבוצי.
הפער בין החזון למציאות, בין מה שעליו חלמו אושיות הציונות ובוני המדינה לבין מה שמתחולל בפועל, אינו מותיר כיום ברירה אלא לשוב וליזום פעולה חוקתית שתגבש מחדש את השבת בישראל. בסיס רציני לדיון בחקיקה שכזאת היא 'אמנת מדן-גביזון' הידועה, אולם מעבר לכך חקיקה חייבת להיסמך בראש וראשונה על פעילות ציבורית-חינוכית תסביר ותמחיש את ערך השבת במדינה היהודית. רק הבלטת ערכה של השבת מחד והמחשת הסכנות שביצירת שכבה של "עבדי-שבת", תוכל לפעול במציאות. רמיסת דמותה הציבורית של השבת גורמת כיום לעוולות קשות ברמה החברתית והאנושית, וכל זה בכדי שהשכבות העליונות יוכלו להמשיך, לקנות ולהרוויח עוד ועוד.
יתר על כן: תוקפה וחוסנה של השבת יבוא לה רק אם את הפעולה החוקתית יובילו דווקא דמויות לא-דתיות. יש לנפץ את התחושה לפיה השבת היא עניין סקטוריאלי, ולהבליט את העובדה כי שבת אין פירושה כפייה דתית, אלא זכות אנושית ראשונה במעלה. כל מי שמפעיל את ההיגיון והניסיון הפרקטי מבין כי השבת חיונית לעולם מעצם היותה מצווה סוציאלית-אנושית ולא רק מצווה דתית.
מצווה עלינו לחזור ל"בראשית", לשבת כמצוות יסוד שתיקבע את דמותנו היהודית ואת צלם אלוקים שבנו ואת הצד האנושי-יהודי שבזהותנו.
ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל מוסד "יד בן-צבי" ועמד בראש "וועדת צמרת" לבחינת דמותה הציבורית של השבת בישראל
