מאז ששרפנו את החמץ ילדינו עסוקים בתכנון השריפה הגדולה של ל"ג בעומר. התכונה, איסוף העצים, חלוקת המטלות והתושיה שהם מגלים במהלך ההכנות למבצע הזה, מעלים אצלי בכל שנה מחדש השתאות. לכאורה לא קשה להבין מה 'מצית' את דמיונם של ילדינו בכל הקשור לעיסוק באש. הרי כל הורה מכיר זאת, ודבר ידוע הוא שילדים אוהבים לשחק "באש" (תרתי משמע). הגפרור, כמו כל דבר בעולם הזה שיוצר אפקט של חידוש עם הרפתקה, מפתה את הילד לרצות לאחוז בו. לחוות את חוויית ההדלקה שוב ושוב.
מכאן שלכאורה האירוע שיחול בשבוע הקרוב, שבו יודלקו מאות קרשים שנאספו בעמל רב, איננו יותר מפיתוח חוויית הגפרור. הסבר פסיכולוגי זה אולי יכול לתת נימוק להתלהבות של הילדים, אולם נשאלת השאלה מה לכל זה ולתורת ישראל?
זאת ועוד: מקובלנו כי היהדות משדלת לברוח בדרך כלל מריגושים ומעשים חד-פעמיים שאין בהם תוכן מתמשך. מהו אם כן תוכנה הפנימי של ההדלקה בל"ג בעומר? מהי האש הזאת? מה המשמעות הפנימית שלה עבורנו, המבוגרים קצת יותר?
הדרך לתשובה עוברת בהודאה כי האש איננה קורצת רק לילדנו אלא גם לנו המבוגרים. יש בה משהו שמדבר אלינו, שמבטא חלק הרצונות והתשוקות שלנו. הביטוי הכי מוחשי לדבר הוא האור והחום של האש. אולם ישנה גם הלהבה שעולה ועולה- ומסמנת לנו את הדרך: למעלה.
עבור האדם האש היא דרך להתמודד עם החושך והעלטה המקיפים אותו. העולם שאנו חיים בו הוא עולם של העדר. הוא עולם שיש בו קור וחושך באופן תמידי. האש היא זו שבאמצעותה יכול האדם להרגיש שוב שאינו בודד. נוכחות האור, ולו יהיה זה האור הקטן ביותר, די בו בכדי לגרש את כל החושך שבעולם. זיק של אור מסלק את העלטה, בדיוק כפי שמקור חום משנה מציאות של קור וניכור. הופך מנוכר לעולם שיש בו משמעות לטוב ולאור. מי כמונו, החיים בעולם קר ומנוכר, עולם חשוך שזיק של אור אין בו, מבקשים לשבת לצד המדורה ולהתחמם. החום מעניק לנו בחזרה את תחושת השייכות והחיבור.
אולם האדם איננו רק יצור ששוכן בעולם חשוך וקר. האדם הוא אישיות שקיימים בה צדדים וכוחות רוחניים וערכיים, אשר על כן הוא שואף כל העת גם להתרומם ולהתקדם. הרבה פעמים האדם שקוע בים של מעשים קטנים, והללו מסיחים את דעתו מן העיקר ומביאים אותו להתרכז בטפל. אולם גם כך, בתוך תוכו יודע האדם כי רצונו היחיד הוא לפרוץ קדימה, לעלות למעלה- ממש כמו האש.
לא מקרי הדבר כי בקרב בני האדם קיים מן רגש ספונטאני שכזה, שבו מדליקים נרות כל אימת שקורה אירוע קשה. זוהי ההזדהות הפנימית העמוקה עם הפסוק "נר ה' נשמת אדם". הנר כמו הנשמה, נוגע לא נוגע, תמיד רוצה לעלות למעלה, להתגבר אל מעל לחושך, למקום, ולקושי.
חגיגת ל"ג בעומר והמדורות מזכירה במידה מסוימת גם את טקס הדלקת משואות ביום העצמאות. הדלקת האש מבטאת את האמונה שלנו בתקומה, בעתיד, בערכים ובאידיאלים של מדינת ישראל. זו חוכמה קטנה להדליק אש ביום העצמאות. המבחן הגדול באמת הוא להדליק את אש האמונה דווקא בתקופות שלפני העצמאות. בשעות של גלות וחושך. בזמנים שבהם נראה כאילו אין לאש סיכוי לעלות ולהתרומם.
ויהיו שיאמרו כי אין זה נסיון גדול להדליק את האש דווקא בחשכה. הללו יאמרו כי הנסיון הגדול באמת הוא לשוב להדליק את האש היום, במציאות מבוססת ועשירה שמבחינה חיצונית נראית כאילו היא איננה נזקקת לאש. דווקא בעיתות שכאלה זוהי ההזדמנות שלנו לחזור לעצמנו, ומתוך כך להבין כי האש האמיתית מסתתרת באמונה ולא רק בעשייה האנושית.
הרב דוד סתיו, רבה של שהם, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
