הסופר הצרפתי ז'אן דה לה פונטיין המשיל משל על האדם והדוב: היֹה היו אדם ודוב אשר הפכו לחברים קרובים, והיו איש לרעו תמיד עוזרים. באחד הימים, כאשר ישן האדם, ראה הדוב זבוב על חוטמו של הנרדם. מתוך כוונה טובה לגרש את המטרד המציק, פן זה על חברו יעיק, הרים הדוב אדיר הממדים סלע, והטיחו לעבר הזבוב באותו הרגע. הזבוב הזריז חמק ללא בלימה, אולם אפו של הידיד נמחץ מן המהלומה.
משל זה הוא מקורו של הביטוי הידוע 'שירות דוב' המתאר נסיון לפתור בעיה ובמקום לפתור אותה הנזק רק מועצם. בתקופה יותר מאוחרת תורגם המשל לרוסית ונוסף לו מוסר השכל וכך הוא מופיע במשלי קרילוב: "עזרה בשעת הדחק – אין שי יקר ממנה, אך לא כל איש ואיש בשכל יושיטנה. אוי לעזרת טיפש טוב לב שכן הוא מסוכן מכל אויב."
גם בשפה העברית אנו מכירים את הביטוי 'הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות', ביטוי שעניינו לא לתת מקום למחשבות ולכוונות אלא לשים את הדגש על התוצאה המעשית. מקורו של ביטוי זה הוא קדום ביותר. במאה ה 12 אב מנזר נוצרי, הנחשב כקדוש בכנסיה הקתולית כתב כי "הגהנום מלא בכוונות טובות". משמעתו של המשפט לפי אב המינזר הוא שאין מקום כלל לכוונתו של האדם וממקם אותם בגיהנום.
האם אנו מסכימים עם גישה זו? מהו העיקר בעולמו של האדם, האם הכוונה או שרק המעשה? כיצד אנו בוחנים את עצמנו ואת הסובב אותנו; האם על פי הכוונה האמיתית וההשתדלות או רק על פי 'מבחן התוצאה'?
רבי שמעון בר יוחאי שגילה וחשף רובדים עמוקים בתורת ישראל הדגיש באופן שיטתי את משמעות הכוונה ואת מרכזיותה בעולמינו הרוחני. שיטתו של רשב"י באה לידי ביטוי בעולם הלכה וגם בעולם המדרש והאגדה.
רשב"י סובר כי מי שעשה מלאכה בשבת ללא כוונה, כגון שגרר ספסל ותוך כדי כך בצע מלאכת חרישה ע"ג האדמה שעליה גרר את הספסל, איננו מתחייב על מעשה החרישה שהרי הוא כלל לא התכוון לחרוש אלא לגרור את הספסל בלבד ולהעבירו ממקום אחד למישנהו. מאידך, כאשר רשב"י מתייחס למעשיהם הטובים, לכאורה, של אנשי רומי שתיקנו שווקים ומרחצאות, הוא טוען "כמה גרועים מעשיה של אומה זאת" שהרי כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם, לעדן את עצמם, לקחת מס ולהושיב בהם נשים חוטאות.
רשב"י מדגיש את עולם הכוונה ומלמד אותנו כי יש להעריך ולהעצים את הכוונה ולא רק את המעשה.
הדוב היקר שניסה לעזור אומנם זקוק להדרכה, אך לפי רשב"י הוא ראוי לא פחות מכך גם להערכה. אולי הוא התנהג כמו טיפש אבל הוא ממש לא גרוע מכל אויב, שכן למעשה בהחלט יש חשיבות ועוצמה אבל לא פחות מכך יש גם לכוונה. עלינו להתרגל להתבונן לא רק על מבחן התוצאה אלא גם על ההשתדלות ועל הכוונה.
בל"ג בעומר, חגו של רבי שמעון בר יוחאי, אנו מתחברים להלך מחשבה זה באמצעות ההבנה כי בכדי להגיע לחג מתן תורה, לחג המעשה שבו נקבל תורה בצורה יסודית ועמוקה, עלינו לעבור דרך ל"ג בעומר ולקבל לא רק את הציווים אלא גם (ואולי בעיקר) את הכוונה הראויה.
מאיר בנאי ב'שירו של שפשף' (דמות אותה הוא גילם באחד מסרטיו) מבטא את מיקומה הראוי של הכוונה כשכתב: "מה אני, אני רק בן אדם אני חי ועובד כמו כולם ורואה עתיד וחושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה. לא מבין מה קורה וחושב מי שומע את מה שבלב ורואה עתיד וחושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה. אין לי פחד ויש לי תחושה שהדרך תהיה לי קשה אני רואה עתיד אני חושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה אני רואה עתיד אני חושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה"
הלוואי שנצליח לשמוע את מה שבלב, שנצליח שהכוונה תיתן לנו אמונה ובעיקר שנצליח לתת מקום להשתדלות ולכוונה.
ל"ג בעומר שמח.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים
