פרשתנו, פרשת "אמור", פותחת בציווי לבני אהרון לבל ינהגו כמנהג כלל הציבור בתחומים מסוימים. על בני אהרון הכהנים להימנע מטומאת מת, וכן מאבלות רגילה. מתוך הבדלתם, הכהנים מצווים אף להימנע מגישה אל הקודש במקרה והם אינם שלמים בגופם: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו".
ציווי זה מעורר תמיהה גדולה ואף מעט מביכה ולו משום שאחד המאפיינים של התורה הוא העקרון שבו ישנו יחס ראוי לכל אחד ובכלל זה ל 'אחר' ובפרט אם מדובר באחר שהוא גם 'חלש'. עיקרון זה מופיע פעמים רבות בתורה, והידועה שבהן היא הגדרתו של רבי עקיבא שקבע כי מצוות ואהבת לרעך כמוך היא היא שורש התורה כולה. מכאן שיש לברר אם כן על שום מה אוסרת התורה על הכהן הפגום בגופו לגשת אל הקודש, וכיצד מתיישבת מצוות לא תעשה זו עם העיקרון התורני ששבו החלש והאחר אינם מופלים לרעה?
פתרון שאלה זו מצריך אותנו להבחין בין שתי זוויות ראיה הלכתיות שונות, המשלימות האחת את רעותה.
זווית הראיה הראשונה, היא זו הפרטית. כידוע, ההלכה מקפידה ביותר על כל יחס פגום שבין האדם לחבירו. שתיים מתוך שלושת המצוות עליהן צוונו למסור את הנפש, הן מצוות בין אדם לחברו, וחמש מתוך עשרת הדיברות עסוקות במצוות בין אדם לחבירו. דבר זה בא לידי ביטוי גם בהקפדה על איסור לשון הרע עד כדי איסור לדור בשכנות עם בעלי לשון הרע (משנ"ת דעות פרק ז, ה"ו), והדוגמאות רבות.
זווית הראייה האחרת, היא זו הממלכתית. הממלכתיות אינה באה ח"ו לסתור את הזווית הפרטית, כי אם להשלים אותה, כך שהתורה תהייה מיושמת גם ברמה המדינית ובכך לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.
דוגמא לדבר הוא בכל נושא יחסי האישות שחייבים ע"פ תורה להיות מעוגנים במסגרת. זה שורש מוסד הנישואין (משנ"ת אישות, פ"א ה"א) ואין עליו חולק. יחד עם זאת, במצב מלחמה שבו המדינה (ולא רק הפרט) לוחמת בקרב, הותר (בתנאים מסוימים כמובן) לחייל לחיות עם אחת השבויות בקרב. אמנם נחלקו הראשונים בשאלה אם קודם הוא מביאה לביתו, אך העיקרון נשאר מדין 'אשת יפת תואר', וכל זה בכדי לסייע בהכרעת המלחמה. גם אם הדבר בא במחיר מסוים של ערכי התורה הפרטיים הנוגעים למיסוד הזוגיות. כך גם בנוגע ליוצאים לקרב. התורה מצווה כי במלחמת הרשות קודמת החובה הפרטית לשמח את האישה בשנה הראשונה לנישואין ולכן אין לצאת למלחמה. במלחמת מצווה, לעומת זאת, גורמת החובה הממלכתית שאפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים לקרב. כך גם במשפט המלוכה המתיר למלך להשתמש ברכוש פרטי ובכך להפר את זכויות הפרט, וכל זה מבלי שהוא עובר על איסורי תורה כגזל וכדומה. (אמנם נחלקו רב ושמואל ולאורם הרמב"ם וה"אור זרוע" בשאלה האם המלך אמנם מותר בזה או לא, או שלא נאמרה פרשה זו אלא בכדי לאיים על ישראל. אולם, כך או אחרת, העיקרון שריר וקיים).
הרי שמצינו כי התורה מורה לנו שני נתיבים הלכתיים מקבילים, זה הפרטי וזה הממלכתי, כשאין סתירה ביניהם גם כשלכאורה נראה שדווקא קיימת התנגשות.
נראה שלאור הסבר זה יש לראות גם את האיסור על בני אהרון לבל יקרב אדם מהם אל הקודש אם איננו שלם בגופו. התורה כשהיא נדרשת לדבר מטעימה זאת בנימוק "וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי". "לחלל" פירושו להפוך דבר קודש לחולין; או במקרה זה מציאות של קודש לאחת שנראית כבכל מקום של חול, ללא כל מאפיין ייצוגי.
אין ספק כי ברמה ההלכתית הפרטית, הרי שהתורה מצווה כי לא רק שאדם נכה הוא ככל האדם, אלא היא אף מדגישה את חשיבותו מעצם היותו מושא להרבה מצוות חשובות של בין אדם לחברו. ברמה ההלכתית-ממלכתית, לעומת זאת, סדר החשיבות הוא אחר. הקודש מכתיב סדר הדורש בין היתר גם שלמות בגוף, ואין במצווה זו פגיעה חלילה בכבוד האדם אלא רצון לביטוי שלם ואחדותי של הקב"ה שגם הוא שלם ואחדותי.
עיקרון זה בא לידי ביטוי בהערת חז"ל בנושא סדר הקדימויות בהצלת נפשות. גם שם מצינו שכהן גדול קודם לאנשים אחרים בהצלת נפשו וזאת בשל מעמדו הכללי. אולם יחד עם זאת "אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות פ"ג מ"ח). במילים אחרות: יש מקום לצד הייצוגי, הצד שבו ברא ד' את האדם, כל עוד נשמר העיקרון של הבחירה בטוב ובתורה.
זכינו בשבוע הקודם לחוג שישים ואחת שנים לגוף הממלכתי היהודי הגדול ביותר שהיה אי פעם בהיסטוריה של העם היהודי. נראה כי לצד החגיגות וההודאה לד' על הישועה הגדולה, גם הגיעה העת לעיין ולברר ביתר שאת את זווית הראיה ההלכתית- ממלכתית, הטומנת בחובה הלכות רבות שהגוון שלהן אחר לגמרי מאלו הפרטיות בהן אנו עסוקים בדרך כלל.
הרב ברוך אפרתי הוא ראש בית המדרש לסוגיות אזרחיות "מרחבים"
