הביטוי "שאלת רב" בהיקשר המצוי שלו, מתאר סיטואציה או דילמה קשה ברמה ההלכתית או הערכית שמובאת בפני הרב ע"מ שיסייע בפתירתה. המציאות המורכבת, בה אנו חיים, הופכת לא פעם את הדילמה לנחלתו האישית של הרב שבעצמו כבר לא יודע מה וכיצד להכריע. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר ברבני 'צהר', שמחויבותם להלכה מחד ורצונם לשמור על כבוד האדם מאידך, מביאים אותם לא פעם לסיטואציות מאתגרות. במדור "שאלת רב" נביא בכל פעם שאלה ערכית או דילמה שממחישה את המציאות הלא-שגרתית אליה נקלעים לא פעם רבני 'צהר'. המדור יעסוק בחלק החמישי והלא-כתוב של ה"שולחן ערוך", שבו שאלות של הרבנים עצמם מעשירות לא רק את ההלכה אלא גם את הנפש.
אחד מכללי ההלכה בנישואין קובע כי עדי הנישואין חייבים להיות שומרי מצוות, וזאת מאחר ועדים שאינם כאלה אינם יכולים להעניק חלות הלכתית למעמד הלכתי. זו הסיבה בגללה נהגו רבנים מנוסים בעריכת חופות וקידושין, לסכם מראש עם זוגות חילוניים תנאי לפיו העדים במעמד החופה יהיו נאמנים לשמירת המצוות. דא עקא, שהזוגות לא תמיד זוכרים את התנאי או מייחסים לו חשיבות מיוחדת, וכך לעתים נוצרות סיטואציות שאינן פשוטות כלל ועיקר.
באחת החופות שערכתי ביקש הזוג הנישא שבחור דתי בן 16 יחד עם אדם נוסף יהיו העדים בחופה. בבואי לרשום את הכתובה זיהיתי את שמו של האדם הנוסף שאמור לשמש כעד. מדובר היה באדם אידיאולוגי אמנם, שבמקרה משמש גם כשופט בית המשפט העליון אולם חילוני לגמרי. האמת היא שלא ידעתי מה לעשות. איך וכיצד ניתן לומר לאדם במעמדו כי הוא אינו יכול להיות עד בנישואין, בעוד הילד בן ה-16 יכול גם יכול? המבוכה הגדולה לכאורה מובנית בתוך הסיטואציה. האירוע עומד להתחיל, ואני עסוק בדילמה כיצד לא להביך מחד, לא לברך ברכות לבטלה מאידך, לא להטעות את הזוג מצד שלישי, ובכלל איך אני יוצא מהסיפור הזה בשלום?
ראשית יש לומר כי ישנן שיטות מסויימות להתגבר על הבעיה, וישנם רבנים שונקטים בהן. אחת מהן, ואולי הפשוטה מכולן, היא שהרב הופך את עצמו לאחד מהעדים ומצטרף לעדותם של השניים האחרים וכל זה מבלי לומר דבר לאיש. במקרה זה יכולתי גם אני לנהוג כך, ולהיות עד יחד עם הבחור בן ה-16 ובמקביל לאפשר לאדם החילוני לחתום על הכתובה. פתרון שכזה אפשרי אך היה מחייב אותי לחתום עוד לפני האדם החילוני, וכן לבצע סימן מפריד בין חתימתי וחתימת הילד לחתימת שופט בית המשפט העליון. שיטה אחרת, שיש מי שמסתמך עליה מתוך התפלפלות עצמית, אומרת כי לכאורה אין בעיה גם עם עד כזה שהרי לא ידוע בבירור האם הוא אכן מחלל שבת וכן לא הייתה הכרזה רשמית על פסילתו לעדות. ישנן עוד פתרונות אפשריים, אולם השאלה החשובה ביותר לדעתי היא מהו הפיתרון בה' הידיעה. אני מדגיש את השאלה כי היא לב העניין לטעמי, ביחיוד על רקע המבוכה, חוסר הנעימות, תחושת המתח עם בני הזוג ועוד עניינים רבים אחרים.
ומה עשיתי אני? כלל נהוג בידי כי במקומות בהם אני לא יודע מה לעשות, אני פשוט אומר את האמת תוך העדפה ברורה לדרכה של ההלכה באופן ישר ולא עקום. מניסיוני למדתי כי עוד לא נולד השקר שמשיג השגים נאים יותר מהאמת, שלא לדבר על כך שהאמת מכוונת להלכה בצורתה הנכונה והישרה ביותר. מצאתי את עצמי נגש לשופט ובכל הכבוד הראוי מתאר לפניו את מבוכתי ואת הדילמה בה אני נמצא. לא הצגתי את הדברים באפולוגטיות, כי אם כטיעון בעלמא לפיו במעמד דתי נצרכים עדים נאמנים להלכה, ויצאתי מזה בשלום. החלטתי זו רק חיזקה עוד יותר את הדרך שבחרתי לעצמי במקרים שכאלו, זו רק אחת הדוגמאות למפגש בין תרבויות, שבה ההלכה ומציאות ימינו, לכאורה מתנגשות. מציאות המתרחשת כמעט באופן תדיר בחופות ש'צהר' עורכת. אלה החיים.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
