"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כ"ב, לב). פסוק זה שבו נאסרנו לחלל את שם ה' ונצטוינו לקדש את שמו., מבואר בידי הרמב"ם בספר המצוות שלו (מ"ע ט') כך: "ועניין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואע"פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע"פ שלבנו מאמין בו יתעלה…".
מדבריו של הרמב"ם עולה כי מצווה זו דורשת מהאדם למסור את הדבר החשוב לו מכל – את חייו, כל אימת שכופים אותו לעבור על אחת משלוש עבירות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. במקרים אלו מחוייב האדם לנהוג בצורה של "יהרג ועל יעבור".
מאידך הנחילה לנו היהדות כלל מנחה אחר האומר: "וחי בהם – ולא שימות בהם". כלל זה מחייב אותנו, למשל, לחלל שבת במצבי סכנה, וכל זה מפני ש"אין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (רמב"ם, הל' שבת, פ"ב ה"ג). כלל זה גם מחייב אותנו במצבי כפיה, לעבור עבירות ולא למות, פרט לשלוש העבירות עליהן אנו מצווין למסור את הנפש. כלל נוסף קובע כי בשעת גזירת המלכות האוסרת קיום מצוות בכלל, הרי שמחוייבים אנו למסור את הנפש על כל עבירה.
בספר החינוך (מצוה רצ"ו) מוסברת כך החובה למסור את הנפש: "כי האדם לא נברא (אלא) רק לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב. והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצוות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". הקרבת החיים הינה הביטוי העליון ביותר לאהבת ה'.
עמנו נדרש לקדש את ה' במיתה לאורך כל ההיסטוריה האנושית. זה החל באבי המאמינים- אברהם אבינו שהופל לתוך כבשן האש, דרך ר' עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות ברזל, במסעות הצלב, בשנות השואה ועד לאחרון חללי צה"ל ונרצחי הטרור בימינו.
בימים אלה, לפני 65 שנה, עלה הכורת על יהדות הונגריה. בתוך מספר שבועות (כ"ג אייר – ט"ז תמוז) נשלחו 450 אלף מיהודי הונגריה להריגה. הרב צבי הירש מייזלש ז"ל, רב בעיר וייצן בהונגריה, כותב בתחילת ספרו שו"ת מקדשי השם (הכולל תשובות של רבנים שונים מתקופת השואה), על שאלה שנשאל בראש השנה תש"ה. בסלקציה שנערכה בערב ראש השנה תש"ה באושויץ, נבחרו 1400 נערים להשמדה. בראש השנה ניגש אל הרב מיזלש יהודי פשוט ושאלו: "רבי, הבן יחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא שמה בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי היכולת לפדותו. אולם היות שידוע לנו, בלי שום ספק, שהקאפו"ס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין על פי התורה האם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה".
הרב שנרעד מלפסוק בדיני נפשות, סירב להתיר או לאסור, ומסירובו הסיק האיש שלא פשוט לרב שהדבר מותר, ולכן אף הוא נמנע מלפדות את בנו. ועל אותו אדם מספר לאחר מכן הרב מייזלש: "והיה כל היום, יומא דראש השנה, הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחדו לה', כי אף שיש היכולת לפדותו, עם כל זה אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת ויהי' חשוב לפני השי"ת כעקדת יצחק אבינו שהיה גם כן ביום ראש השנה". ומסיים שם הרב "שבוודאי עשו דברי האיש הזה רעש גדול בפמליא של מעלה, וקודשא בריך הוא כינס את כל חיל שמיא ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר כביכול, ראו בריה שבראתי בעולמי, ובצדק נאמר עליו ישראל אשר בך אתפאר".
קיימת דרך נוספת לקדש את השם – והיא קידוש ה' בחיים, ועל כך כותב הרמב"ם: "וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד, אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם. עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר' " (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה הי"א).
החכם, המייצג את דרך ה' עלי אדמות, כשהוא מהווה דוגמה ראויה מבחינה מוסרית ומודל לחיקוי, הרי הוא מקדש את ה'. כשאדם חי בדרך התורה ברמה אישית ומוסרית גבוהה, ויחד עם זאת מעורב בדעת עם הבריות, אומרים עליו "פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו!". אדם כזה מגביר את ההערכה והאהבה לקב"ה ולתורתו ובכך חי חיי קידוש ה'. מכאן עד כמה עלינו להתאמץ להיות ראוים להמשיך את השליחות לקדש את ה' בחיים.
לע"נ סבא וסבתא, משה ושינדל שפעטער, דודותי ובני דודי, נספו ח' סיון התש"ד, הי"ד
הרב משה שפטר הוא רב קיבוץ טירת צבי, ועורך חופות במסגרת מיזם הנישואין של ארגון רבני 'צהר'
