הנה לפניכם שתי שאלות שנשלחו אלי לאחרונה ושעוסקות בשני עניינים הקשורים זה בזה:
שאלה ראשונה: שלום הרב. במציאות של מערכת הכשרות כיום בארץ, שבה אין שום פרמרטרים אחידים וברורים למהי כשרות מהדרין, כשרות רגילה, גלאט וכו' ברבנויות השונות ולא בוועדי הכשרות השונים, אני מעוניין לדעת האם יש בכלל עניין מלכתחילה להחמיר ולצרוך מוצרים בכשרות מהדרין. אינני מתכוון למצב בו אדם מתארח אצל חברו, או בשמחה או בבית מלון ששם ישנם שיקולים נוספים, אלא לאדם פרטי הקונה מוצרים לביתו. כשאני נמצא במכולת או בסופמרקט ולפני מוצרים בכשרות רגילה ואחרים זהים בכשרות מהדרין, מי מהם להעדיף? אני שואל את שאלתי משום שלצערי נתקלתי במצבים (לעיתים ולא בהכללה) שנותני ההכשרים עושים הבחנה בין כשרות ל"חילוניים" וכשרות לכאלה "שבאמת מקפידים", כשההבדל לדבריהם הוא שהמוצרים בכשרות הרגילה ממוצרים תוך שימוש בכל הקולות שבעולם. לדוגמא: שטיפת ירקות עלים מגידול רגיל (ולא נקיים מחרקים), בישול עכו"ם לפי הרמ"א (מסתפקים בהדלקת האש ע"י יהודי), אבקת חלב עכו"ם, קליטת בשר ועוף באופן גורף מכל המשחטות, קולות בעניין עבודה בשבת ועוד. לכאורה לפי חלוקה זו, הרי שאדם שבאמת רוצה לאכול אוכל כשר, ואיננו מעוניין להתסמך על כל ההקלות שישנן, הרי שלכאורה שאין לו ברירה אלא להסתמך על כשרות המהדרין. שאלתי מתבססת על ההכרה כי קיימים הבדלים. תודה מראש לרב.
שאלה שנייה: שלום הרב. לא הבנתי מדוע באחד ממאמריו האחרונים הרב כתב כי כי לא רצוי להשתמש במוצרים שכתוב עליהם שהם מקמח שנטחן לאחר הפסח, וכי אסור לאדם להחמיר על עצמו ולא להסתמך על "מכירת החמץ" למרות שיש בה בעיות הלכתיות רבות גם לפי מה שהרב כתב?
תשובות:
ראשית יש להודות כי אכן נותני הכשרות "הרגילה " משתמשים גם בקולות הלכתיות השנויות במחלוקת. יחד עם זאת יש להדגיש כך כך הם גם צריכים לעשות, שכן הלכות השנויות במחלוקת אינן טריפה (על משקל הפתגם ביידיש השגור בפי העם לפיו "שאלה אינה טריפה"). ב"ה יש כללי פסיקה גם בנושאים השנויים במחלוקת כמו "אחרי רבים להטות", "ספק דרבנן לקולא", "ספק דאורייתא לחומרא" וכו'. כך היא דרכה של תורה, ומי שנוהג כך הרי שהגיע למידת הנקיות, כלומר הוא אדם צדיק. בהקשר זה ציטטתי לא פעם את הדברים המובאים ב"פתחי תשובה" על מי שאינו סומך על פסקי הלכה שהתקבלו לפי כללי הפסיקה, שהרי זה כאפיקורסות שהרי בכך מראה שאינו מקבל את כללי ההלכה. (יו"ד קטז ס"ק י). מכאן שהחמרה אל מעבר לכללי הפסיקה מותרת לאנשים שהגיעו לדרגת הפרישות והחסידות שהיא דרגה בה אדם מקדש את עצמו ואוסר על עצמו גם דברים המותרים לפי ההלכה כמו הנזיר (מסילת ישרים פרק יד). לגבי כל הדוגמאות שמנית כמו אבקת חלב נוכרי, ירקות עליים שעברו בדיקה ושטיפה ע"י המשגיח, בשר ועופות מכל המשחטות בארץ וכדומה, יש להדגיש כי מדובר במוצרים כשרים לפי כל כללי הפסיקה. יחד עם זאת אדם שמרגיש עם עצמו שהגיע למידת הפרישות, וזאת לאחר שעבר את מידת הנקיות והוא רוצה לקדש את עצמו אל מעבר לכללי ההלכה, הדבר מותר אבל גם אז בתנאים מסוימים:
א. שיעשה כן רק בפעולות שהם בגדר "שב ואל תעשה", כך שהימנעות מאכילת מוצר מסוים לא תתפרש כפסילתו ויצירת מצב שבו הוא נראה כלא כשר. (ע"פ החיד"א, פתח עינים לחולין ז, ב).
ב. שמחמיר רק כשהדבר אינו בפרהסיה ואינו פוגע באנשים אחרים (ע"פ הירושלמי ברכות סוף פרק ב).
לכן לדעתי כללים אלו יוצרים הפרדה בין שתי צורות של החמרה למהדרין. הצורה הראשונה היא באמצעות צריכת מוצרים כשרים למהדרין במסגרת שאינה פוגעת במערכת הכשרות הרגילה, אינה מוציאה לעז על תלמידי חכמים המוסרים נפשם למען הכשרות בישראל (ועושים זאת בהצלחה רבה) ואינה פוגעת ביהודים כשרים וטובים שאוכלים מזון בכשרות רגילה. לכן גם אני חושב שראוי שהרבנות הראשית תקבע אמות מידה שוויוניות שיגדירו מוצרים ככשרים למהדרין וכל זה בתוך מערכת הכשרות הרגילה ומבלי לפגוע בה.
הצורה השנייה של ההחמרה היא שימוש במוצרים בכשרות מהודרת שניתנו בידי גופים פרטיים. בכשרות זו יש פגיעה קשה במערכת הכשרות הרגילה וביהודים הצורכים אותה. מערכות אלו הוקמו גם בכדי לפגוע בתלמידי חכמים ובציבור שלם של יראי שמיים, ומכאן שהשימוש במזון בכשרות שכזו אינו ממידת החסידות במקרה הטוב, ופעמים רבות אף חשש לאיסורי תורה של לשון הרע, ביזוי תלמידי חכמים ועוד. אסיים את דברי הפעם בסיפור המובא במכתבו של מו"ר הגר"י אריאל שליט"א (המובא בספר לחם אבירים עמ' 96): "שח לי ראש עיריית ת"א: 'לשם מה ת"א זקוקה בכלל לרבנות, הרי אפילו אנשים דתיים לא סומכים עליה. אילו יכולתי הייתי מוותר על כל המוסד הזה…'. סיפור זה ממחיש עד כמה מדובר בנושא טעון ובעייתי ולכן גם נמשיך ונעסוק בו בשבוע הבא.
הרב משה ביגל הוא רבה של מיתר ומרבני 'צהר' ניתן לפנות בשאלות בנושאי כשרות לכתובת: mbiegel53@gmail.com
