דרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים

ספרות ההלכה והשו"ת מלאות בדוגמאות הממחישות כי בסופו של דבר מי שקובע את מעמדו הציבורי של הנכה ומוגבל הוא הציבור ולא אף אחד אחר.

בחלקה הראשון של פרשת "אמור" מופיעה הקביעה שכוהנים בעלי מום גופני אינם ראויים לשמש במקדש. פרשה זו, המוציאה את הנכים בגופם מעבודת המקדש, מעוררת התנגדות בחברה שמשתדלת להכיר במעמד כל הבריות כשוות מעלה. התשובות שנותנים פרשני התורה, מוקדמים ומאוחרים, אינן מניחות את הדעת. רש"י מסביר את ההתנגדות לעבודת כוהן בעל מום בסיבה מעמדית: "'כי כל איש אשר בו מום לא יקרב' – אינו דין שיקרב, כמו (מלאכי א ח) 'הקריבהו נא לפחתך'".
מקורם של דברי רש"י בנבואת מלאכי, המשווה את הפולחן בבית המקדש לכניסה אל השליט הפחה: "בן יכבד אב ועבד אדניו, ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי אמר ה' צבאות לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך. מגישים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שלחן ה' נבזה הוא. וכי תגישון עור לזבח אין רע וכי תגישו פסח וחלה אין רע הקריבהו נא לפתחך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות" (מלאכי א, ו-ח). הרעיון המובע בפרק זה הוא שעבודת המקדש צריכה להידמות למנגנוני הטקס בארמונות שליטים ומלכים. הנביא מלאכי, שחי בתקופה הפרסית, רואה לנוכח עיניו את הפחה הפרסי, שהיה עורף את ראשו של מי שהגיש לו מתנה פגומה. אם לפחה לא ניגשים כך, קל וחומר שלא ראוי לבוא כך אל ה'.
הכלי השבור היחיד שמתקבל בברכה הוא הלב השבור (ויקרא רבה פרשה ז): "אמר רבי אבא בר יודן: כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם: פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר ונדכה, אמר רבי אלכסנדרי: ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר 'קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר'". בעקבות המדרש הזה נתגלעה מחלוקת בין פוסקי ההלכה אם מותר לאדם בעל מום להיות שליח ציבור בבית הכנסת. הרב אברהם גומבינר (מחבר הפירוש "מגן אברהם" על ה"שולחן ערוך", פולין, המאה ה-17) מתיר, על פי המדרש הנ"ל, כי: "דרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים".
גם הרב יאיר בכרך (גרמניה, סוף המאה ה-17) נדרש לשאלה. המקרה שהגיע אליו נגע באדם עיוור, שהציבור לא נתן לו לשמש בעל תפילה בימים נוראים, בגלל הפסול בבעל מום. הרב בכרך נזף בקהילה הזאת וספג על כך ביקורת, שהרי בעלי מום אינם יכולים לשמש בקודש. על ביקורת זו הגיב: "ומימי לא עלה על לבי דפסול, משום דתפלה במקום קרבן, וכהן העובד צריך שיהיה בלי מום, כמו שעלה על דעתך. לא מחשבותיך מחשבתי, דברור דאין לדמותו לכהן… והפילוסופים כתבו בהפקד חוש מה יפקד מושכל מה".
דבריו של הרב בכרך משקפים את המפגש הקשה בין חכם החושב חשיבה הלכתית אנושית פשוטה, לבין חשיבה היונקת מעולמה של הקבלה והפילוסופיה. המחשבה על שלמות הגוף כמבטאת את שלמות האדם הייתה כנראה חלק עמוק ומהותי ממחשבת העולם. הרצון להיות שלם, ללא מום חיצוני, הוא ביטוי מובהק של אדם השווה לקורבן. מבחינה זו האדם מתפקד ככלי שרת של הקב"ה וככזה הוא חלק ממערכת משרתים גדולה יותר. אך הרב אינו פילוסוף, ולכן גער בקהילה שביקשה לדחות את החזן העיוור.
תשובותיהם של הרב גומבינר ושל הרב בכרך יכולות לשמש קריאת כיוון של מבשרי ההתחדשות של עולם התורה בעת החדשה, הרואים את אור האדם בוקע מעל ומעבר לגופו. רש"י מפרש את ההגבלה של כניסת בעל מום למקדש מטעמים חברתיים: "הקריבהו נא לפחתך – הירצך?" משמעות הדבר, שאם כניסת אדם בעל מום למקום מכובד מתקבלת ברצון ובטבעיות, אין שום מניעה לכניסתו לעבודת המקדש. כלומר, האחריות על שינוי היחס לאנשים בעלי מוגבלויות מוטלת על הציבור ומנהיגיו.
כבר בימים קדומים היתה מגמה להתגבר על הגישה הפילוסופית ולראות את האדם כמות שהוא. המשנה (במסכת מגילה) קובעת שבעלי מום לא יוכלו לשמש כוהנים בנשיאת כפיים בבית הכנסת. חכמי התלמוד תורמים גם הם את חלקם ברשימת הפסולים הללו: "אמר רב הונא: זבלגן (= שאינו שולט ברירו) לא ישא את כפיו". על כך מקשה התלמוד ומראה כי בעירו של הרב שדרש את ההלכה הזאת היה כוהן זבלגן, והוא נשא את כפיו בבית הכנסת. האומנם רב הונא נאה דורש ולא נאה מקיים? ומשיב התלמוד: "ההוא דש בעירו הוה" (רגיל בעירו). וממשיך התלמוד לצטט מקור הקובע שהרגילות של אדם בחברה היא הקובעת אם יוכל להשתלב בברכת הכוהנים, או שנוכחותו עם הפגמים הגופניים תעורר בעיה חברתית.
ההגדרה הזאת נקבעה להלכה ב"שולחן ערוך". אילולא הגיב הציבור באופן נורמלי לאותם בעלי מומים לא היתה משתנית העמדה ההלכתית. מכאן שלציבור יש כוח רב בקביעת מקומו ומעמדו של בעל המוגבלות בתוך החברה. היחס למוגבלים אינו גזירת שמים והוא נתון לתשומת הלב ולאחריות הקהילה כולה. אם נדע לראות את הטוב והאור שבכל אחד מאתנו, נצליח להכיל את כל הנבראים כולם, לקבע את מקומם של בעלי המוגבלויות בלב הקהילה, ולאפשר לכל אחד להשתתף אתנו בתיקון העולם באור התורה.

הרב ד"ר בני לאו הוא רב קהילת רמב"ן בירושלים וראש בית המדרש ב"בית מורשה"