תגובה למאמרו של הרב בני פרל "מזל שאין לנו מדינה חילונית" מגליון יום העצמאות
המאמר שפורסם תחת הכותרת "מזל שיש לנו מדינה חילונית" הוציא שם רע על תורת ישראל כפי המחבר הציגה להבנתו, אך בעצם עשה זאת לעצמו. משל למה הדבר דומה? למי ששוטח בפני הדיוטות ועמי ארצות את הפסוק "עין תחת עין" כפרשנותו הקראית, בכדי להראות את פגמה כביכול של התורה לעיני כל. אולם בעצם הראה לכולם את בורותו שלו בתורת אמת שהיא תורת חיים.
וכי קראים אנו? האם אין לנו תורה שבע"פ? האומנם זו "הפסיקה השגורה" בעמנו? האם כך לומדים תורה ונוהגים גדולי הפוסקים שלנו? האם יש מי שמפרש הלכות אלו כפשוטן ומיישמן כהוויתן? גם לתורה שבע"פ יש תורה שבע"פ משלה. יש גם טור חמישי המפרש ומיישם כהלכה את יתר הטורים.
פרשנות קראית מסוג זה היא הגורמת בפועל לחילון בישראל ולכן היא הנזקקת לחילוניות שתציל את עצמה מחילוניותה.
המחבר עצמו מודה כי אין אף פוסק המפרש את דין "מורידין ואין מעלין" בימינו הלכה למעשה כלפי ישראל. כלומר יש ויש תורה שבע"פ המיישמת הלכות אלו כהלכה. ומי הפוסק שאמר שדבר זה מותר כלפי לא יהודים? אדרבה שיראה לנו פוסק רציני ובר סמכא שהורה כך למעשה?
בזמנו האשימו ת"ח שלמדו ולימדו את סוגיית רודף כאילו גזרו דין רודף למעשה על אדם מישראל. עד היום רודפים אותנו על סמך עלילה זו. (ואל יחשדוני שדנתי כאן דין רודף למעשה על רודפינו…)
מכאן שלא כל "הווא אמינא" ו"סלקא דעתך" הנאמרות בבית המדרש, גם אם הן מועלות על הכתב ע"י צורבים שלא שימשו כל צרכם, היא הלכה למעשה. כל בר בי רב יודע שחלל בית המדרש מלא פלפולים ודיונים תיאורטיים. גם אם הם זוכים להסכמה מאת רבותיהם, הם אינם אלא בגדר דיון בעלמא. רבי יהודה הנשיא העניש תלמידים שהוציאו החוצה את דיוניו התיאורטיים של בית המדרש לציבור, שאינו ידע להבחין בין דיון הלכתי לבין הלכה למעשה (מו"ק טז ב). מכאן שלטעמי לא היה צריך העלון לפרסם מאמר שכזה לציבור הרחב.
הרב יעקב אריאל, רבה של העיר ר"ג ונשיא ארגון רבני 'צהר'
תגובת הרב בני פרל:
לא אוכל לחלוק על דבריו של הרה"ג יעקב אריאל, הלא בעצמי הנהגתי בישיבתנו, שבכל ספק ינהגו על פיו, ומי אנו ואיך נבוא לטעון נגדו. מה גם שהמעיין הזהיר, ייווכח בבירור שלא סתרנו את דבריו.
ובכל זאת צריך ללמד זכות על ריבונו של עולם, מה ראה לגלגל ולהושיע את עמו במדינה חילונית. עובדה היא, שראויים לפסוק ואלו שאינם ראויים, מוציאים שמועה כבקיאים ורגילים. דעות זרות ותמוהות באות כצד לדיון ואף כהלכות פסוקות (והבאתי על כך ראיה מקובץ המכיל דיונים רבים שיש בהם חילול ה' פשוט ואולי עליהם התכוון רבי יהודה), ולמרבה הצער, לא תמיד קולם של גדולי הפסיקה יוצא חוצץ כנגדן.
אבל למזלנו, הרסן החילוני מכריח את הפסיקה להיות תורת חיים. הדיאלוג הנוצר בין ההשקפה החילונית, הטוענת טענות שוויון, זכויות אדם וצדק אוניברסאלי, לבין ההלכה הפסוקה, הוא דיאלוג שמחייה את ההלכה וממילא רווחא שמעתתא.
פשוט הוא שלתורה שבעל פה, יש תורה שבעל פה משלה וחלק חמישי בשו"ע, אך צריך שתהיה פומביות לחלק זה של ההלכה, ושתורת ישראל תתבאר כתורת חיים.
הטענה החילונית וההוויה החילונית, הסותרת ומעמתת את ההלכה עם עקרונות אחרים וזרים, מסייעת להפיכת ההלכה לתורת חיים. אל לנו להלין שכך היא גאולתן של ישראל. אולי טוב שיש מדינה חילונית, כי אולי דווקא מהסתירה יבוא הבניין הרצוי. [עיי' אוה"ק ח"ד עמ' תצ"ו]
ובשולי הדברים יש לשאול: מדוע בסוגיות שכר בכירים ופערי מעמדות, נשמע קולה של שלי יחימוביץ ולא קולו של הרב אלישיב? מדוע הרב שטיינמן לא זועק על כאב המפונים? על סל התרופות? ואפילו על אפליית ערבים? להיכן נעלם השולחן ערוך החמישי? גם אם מידי פעם מזדעקים רבני צוהר על עניין זה או אחר, האם עמוד השדרה של הפסיקה ההלכתית הציונית דתית עומד יחד עימם? האם לא עסוקים אנו בזוטות ה"ממלכתיים" וה"ניאורפורמים", ודווקא במה שצריכה המדינה יש שתיקה גדולה, שהיא כהודאה באזלת היד? האם זהו המודל של ניהול מדינה? מדוע אין קול להלכה בשאלת השוק החופשי מול זכויות עובד, הלא סוגיות רבות בבבא בתרא ובבא מציעא וגם פירושי הראשונים יכולים להיות בסיס נכון לדיון זה. אבל מה שמעסיק בלהט עצום את עולם ההלכה הוא השאלה האם קנולה היא קטניות. איני מזלזל בשאלה זו, יש לעסוק בה ברצינות גמורה, אבל מדוע הכתיבה בסגנון כתב העת "תחומין" לא התפתחה ולא קיבלה מקום במרכז השיח ההלכתי? האם לא ראוי להקדיש מעט כתיבה הלכתית גם לשאלת הרגולציה במשק? לזכויות הגמלאים? לדיון בשאלה האזרחית – משפטית, מה הוא "קיום בכבוד"? הרי המקורות עומדים לפנינו, מה פשר ההתעלמות? לכן יש לשאול: האם השיח ההלכתי בימינו כשיר לניהול מדינה? האם לא עשה נכון הקב"ה בתהליך הגאולה כשהותיר אותה בינתיים למנגנון החילוני?
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה למדעים ואומנויות "בר אילן" בת"א וחבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח
