ביום הולדתו של אדם פרטי ראוי לו שיעשה חשבון נפש, המכלכל את מעשיו והחלטותיו בשנים שחלפו, ומעצב אופק חדש לשנים הבאות. על אחת כמה וכמה עתה, לאחר שחגגנו את יום הולדתה השישים של מדינת ישראל, הגוף הממלכתי היהודי הגדול שהיה אי פעם, ואנו עומדים בפרוס יום העצמאות הששים ואחד.

ברצוני להציב בדברים הבאים מספר עובדות לגבי עתיד המדינה, אשר בלתי נמנע מלהעלות אותן על השולחן של הרבנות הציונית-דתית, כהכנה לעתיד המסתמן המדינה.

איני מתכוון לנסות לפתור את הדילמות העולות מהצגתי, הן משום שהן אינן בנות 'פתרון' חד ובעיקר משום שאיני כדאי.

רצוני להרהר בקול, על מנת לשקף את הצורך בהעצמת הדיון הרבני בנושאי מפתח של הנהגת רוב דתי את מדינת ישראל הדמוקרטית בעתיד הלא-רחוק, ולשקף את העובדה כי ישנם נושאים אשר טרם עלו על שולחן בתי המדרש בצורה רצינית, על אף היותם קריטיים להנהגה מדינית דתית.

א. יחסי דמוגרפיה – שלטון דתי

אקדים ואבהיר: אין בנתונים הבאים בכדי להמעיט בצורך שבדו-שיח ובאינטראקציה בין הציבור הדתי לבין הציבור החילוני בישראל, אלא יש בהם פתיחת עוד אפיק בראייה מציאותית רחוקה יותר. אדרבה, אני סבור כי מהדברים הבאים יעלה דווקא צורך לחיזוק הדיון בין החברה החילונית לזו הדתית.

נתוני הרישום למוסדות החינוך במדינה על פי דיווחו של משרד החינוך לשנת התשס"ח, הם כדלהלן:

על פי נתוני הלמ"ס, חל גידול ממוצע מאז שנת התשנ"ה של 7.5% ברישום לחינוך הממ"די, גידול של 76% ברישום לתלמודי התורה וגידול של לא פחות מ-121% ברישום לרשת 'אל המעיין' של ש"ס.

לעומת זאת, ברישום לחינוך הממלכתי חילוני חלה נסיגה של 1.1% מאז שנת התשנ"ה.

יש להוסיף לנתונים אלו את המגמה הברורה בדבר הילודה בישראל, המתמתנת בקרב הציבור החילוני והמתרבה בקרב הציבור הדתי .

הווי אומר, בתוך שנים ספורות יותר ממחצית התלמידים במערכת החינוך בישראל ישתייכו לזרם הדתי על גווניו השונים.

מציאות זו טומנת בחובה את האתגר הבא לפתחנו.

בתוך שנים לא רבות יוכל הציבור הדתי ליצור גוש חוסם בכנסת, המסוגל לבלום כל החלטה שיחפוץ. ובראייה של עשרות שנים בודדות, יהווה ציבור זה אף רוב מוצק וברור, המסוגל לחוקק מה שיראה לנכון, אם כי, גם אז יהיה עליו להתחשב בציבור החילוני, בעמדותיו ובאינטרסים שלו.

ברור שאין זה אומר שהמושכות יעברו לידי ההנהגה הפוליטית של חובשי הכיפה כל כך מהר, בעיקר בשל המחלוקות החריפות בין המרכיבים אותו, אך על אף הכישרון הידוע שלנו לריב האחד עם השני, אין ספק שהקב"ה דורש מעמנו להתכונן להעברת מושכות איטית של הנהגת המדינה בתוך זמן קצר יותר ממה שנראה כיום.

הנה כי כן, אף שעובדה זו משמחת ביותר, לראות את עם ישראל שב לתרבותו הישראלית של דבר ד', עדיין חשש רב מלווה את השמחה. האם הציבור הדתי, על גווניו השונים, כשיר לניהול מדינה? האם יש לציבור הדתי ולהנהגתו הרוחנית – כל אחת בשיטתה היא – תפיסת עולם תורנית עקרונית מסודרת בסוגיות יסוד ברמה הריאלית ולחילופין ברמה האידיאלית?

ישנה ב"ה ספרות הלכתית פורחת בענייני מדינה. ספרות זו אוחזת באחת משתי הנחות קיצוניות: האחת היא היותנו מיעוט, והשנייה היא תרבות האידיאל 'מה צריך להיות'. דברים אלו חשובים מאוד לענ"ד, אך מאידך אני מבקש להעלות דילמות עתידיות, בהיותנו רוב הנאלץ להתמודד עם מציאות שאינה מושלמת, או בהיותנו מיעוט גדול המרכיב את הממשלה, אך ניאלץ להתחשב בציבורים אחרים.

להלן דוגמא לכמה סוגיות גדולות כמדגם מייצג, אשר לעניות דעתי טרם ראיתי דיון אחראי וממושך המביא למענה רציני וריאלי לגביהם, גם לא ברמת הצהרת כוונות.

על פניו נראה שעולם ההלכה ביחס למדינת ישראל, הינו בעל אופי של 'תרבות תגובה'. ההלכה מגיבה למציאות המדינית, הלך הרוח הוא כאמרה הפוליטית המפורסמת 'לתת נשמה למדינה', הווי אומר להגיב להחלטות של הציבור הכללי ולזרוק בהן נשמה לאחר שהתקבלו. כך למשל 'יום השואה', 'יום העצמאות' ועוד. לאחר שהוחלט על ידי ההנהגה החילונית (ובתוכה נציג או שניים דתיים) שיהיה יום עצמאות, רק אז קבעה הרבנות את התוכן, כראוי להיותנו מיעוט. אך לוּ היה הפוך, אין ספק כי הרבנות הייתה צריכה ליזום את עצם כינון היום המיוחד, על אופיו התרבותי, ולא רק את טקסי התפילה בו. ובעניין יום הזיכרון לשואה, לאור היותנו מיעוט אין אליבא דאמת שום ממד ממלכתי ביום הקדיש הכללי, לא רק בשל קביעת יום השואה הממלכתי בניסן, אלא בעיקר בשל האופי של 'שטיבל' המקיף את יום הקדיש הכללי, ללא מענה תרבותי תורני מוביל מלבד תפילה קצרה. אף שעל אירועים קטנים בעצמתם מאות מונים מהשואה נקבעו צומות ואירועים הלכתיים ציבוריים משמעותיים.

דבר זה נגזר בבירור מהיותנו מיעוט. טענתי היא כי עלינו להתרגל ליהדות של רוב, יהדות יוצרת בבמה הציבורית ולא רק מגיבה.

ארבעת העקרונות הבסיסיים שעליהם לדעתי יש לדון הם:

1.   התמודדות עם מציאות שאינה מושלמת, כרוב דתי מנהיג ומחוקק.

2.   בירור המציאות האלטרנטיבית לכתחילה, שאליה שואפת ההלכה, בממסדים הממלכתיים במדינה בעלת רוב דתי.

3.   בירור סוגיית היחס בין רוב דתי למיעוט חילוני סביב נושא הכפייה הדתית הציבורית והפרטית וגבולותיה.

4.   בירור הקווים המנחים של עולם התרבות האזרחי, שאינו מתקיים בבית המדרש אלא בתיאטראות ובמדיה.

ברצוני לעסוק במאמר זה רק בסוגיה העקרונית הראשונה – התמודדות עם מציאות שאינה מושלמת כרוב דתי – כקריאה להמשך עיסוק בסוגיות אלו.

בע"ה בשבתות הבאות נתחיל לעסוק בעקרון הראשון, בדבר 'התמודדות עם מציאות שאינה מושלמת כרוב מנהיג ומחוקק.