מסופר על שני עיוורים אשר עמדו ליד פיל והתבקשו לתאר אותו. למרבה הפלא שני התיאורים היו שונים האחד מהשני וקשה היה להאמין שאותו פיל עמד בפני שניהם. לאחר ניסיון לברר את פשר הפלא, הבין מי שצריך להבין כי למעשה כל אחד ביסס את תיאורו של הפיל מכוון אחר – זה שעמד מאחורה ואחז את זנבו אמר כי מדבור בנחש ואילו זה אשר עמד ליד רגלו אמר כי מדובר בגזע עץ. בכך יצאו שני תיאורים שונים לגמרי – כל אחד מהפרספקטיבה שלו – על אותו פיל.
כך גם בחיים שלנו, הפרספקטיבה שלנו היא זו אשר מכתיבה את האופן שבו אנחנו רואים וחווים את המציאות, מה שיכול לצור מצב שבו שני אנשים הנמצאים באותו מקום ועליהם עוברת אותה חוויה יראו, יבינו ויחושו את האירוע בצורה שונה לחלוטין. האופן שבו אנו רואים דברים והצורה שבה אנחנו מגדירים את המציאות היא זו אשר, בסופו של דבר, גם קובעת את הפרשנות ואת המשמעות שאנחנו נותנים לאירועים.
דוגמא טובה לעניין זה היא דוגמת המרגלים אשר שלח משה לתור את הארץ. 12 איש יצאו לאותה דרך, ראו את אותם דברים וחוו את אותן חוויות אלא שבעת מתן הדיווח למשה על אשר עבר עליהם – הן הצגת העובדות והן הניתוח של העובדות – הם נחלקו לשתי כתות, אלו שראו את בני הענקים ואת הארץ כאוכלת את יושביה ואלו שראו ארץ כטובה מאד מאד. בסופו של דבר, הויכוח בין הכתות לא היה כל כך על עצם העובדות כפי שהיה בין שני העיוורים אשר נדרשו לתאר את הפיל, כי אם למשמעות שיש לתת לעובדות והמסקנות שיש לגזור מהן.
בסיכומו של דבר, מתברר כי אותם 10 נשיאים – מרגלים אשר הביאו את דיבת הארץ רעה בעצם יצאו לשליחות עם דעה קדומה ומתוך כוונה לראות את הרע איפה שיש ואף גם איפה שאין. כך מציין בעל התורה תמימה על הפסוק "ארץ אוכל את יושביה,"…"מפני שמתחילת הליכתם הלכו במחשבה ועצה רעה." לעומת זאת, עבור הכת הקטנה יותר – שני הנשיאים – מרגלים, יתכן ומבחינתם אף לא היה צריך לצאת למסע מלכתחילה היות והיה בהם משהו שנתן מספיק אמון אשר ייתר את עצם המבצע. אותם שניים מתוך האמונה שלהם ראו את טובת הארץ על אף הענקים ועל אף ריבוי הלוויות אשר התקיימו דווקא בתקופה הזאת.
כך גם לעיתים במערכות היחסים שלנו עם בני המשפחה. אנשים שונים נוטים לבחון את המציאות בדרכים שונות, כל אחד דרך העדשה שלו. העדשות שאנו מרכיבים פועלים לסנן צבעים מסוימים ולתת לצבעים אחרים לחדור. הם מושפעים מהעבר שלנו, מחוויות קודמות, מתפיסת העולם שלנו ומהאופי שלנו. יש אנשים אשר תמיד רואים חצי כוס מלא וכאלו שתמיד רואים חצי כוס ריקה. יש כאלו אשר תמיד יודעים למצוא את הטובה שברעה וכאלו אשר תמיד מוצאים הרעה שבטובה. במערכות יחסים, ראיה מגמתית איננה מאפשרת דיון אמיתי בנושאים חשובים. התוצאות מוכרות ומכורות מראש. כמו כן, לפעמים אנחנו יוצרים לעצנו "סטיגמות" על אנשים מהם אין אנחנו מצליחים להשתחרר. הדבר קורא הרבה בקשרים בתוך המשפחה כגון אותו ילד שואה "תמיד" זה אשר עושה בעיות או אותה כלה אשר "אף פעם" איננה עומדת בציפיות. כאשר אנחנו ננעלים מראש על ראייה מסוימת של דברים, לא מתאפשר שיפור. שינוי או ריפוי. כפי שהדיווח של אותם עשרה מרגלים היה סיבה לבכי לדורות, כך כאשר אנחנו נהיים מקובעים במערכות יחסים עם בני המשפחה, יכול להיווצר גם שם סיבה לבכי לדורות.
אבל יתכן והכישלון האמיתי של המרגלים לא היה בכך שהם יצאו לשליחות בעצה רעה אלא שהם לא מספיק האמינו בעצמם כפי שכתוב (יג,לג) "… וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." ברגע שהם ראו את עצמם חגבים – קטנים, חלשים וחסרי משמעות – כך גם ראו אותם עמי הארץ ועל כן, בסופו של דבר, הייתה להם סיבה טובה לפחד. יוצא כי הדימוי העצמי הנמוך של המרגלים הוא זה גרם להם לפחד יתר על המידה, לא לראות את הכוחות שלהם, לא להאמין ובסופו של דבר להעריך לא נכון את המצב ובכך לגרום לבכי לדורות. וכך גם, אולי במערכות יחסים. האופן שבו אנשים אחרים רואים אותנו איננה אלא השתקפות של איך שאנחנו באמת רואים את עצמו. על כן, אם לא נראה לנו איך אחרים רואים אותנו, לפני שנבוא אליהם בתלונות, יש לבדוק מה בדיוק אנחנו מקרינים.
ד"ר דניאל גוטליב
פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך
מנהל קליני
מכון שינוי, הרצליה
dgotlieb@netvision.net.il
www.machonshinui.co.il
