לתומי חשבתי שעברו הימים שבהם שליט יכול היה לפגוע בזכויותיו הבסיסיות של נתין ללא כל תמורה. שחלפו התקופות שבהן ניתן היה להפקיע שטחים לצורכי ציבור ללא פיצוי. לצערי, מאורעות השבועות האחרונים גרמו לי להבין כי טעיתי. נכון הוא שבסמכותה של ממשלת ישראל, ככל גוף שלטוני של מדינה, לבצע פעולות ולקבוע הוראות שלטוניות, גם כאלה שבאופן טבעי כוללות פגיעה כזו או אחרת באזרחים במדינה. אך כמדינה יהודית ודמוקרטית מוטל על מדינת ישראל לצמצמם את הפגיעה באזרח, ולפצותו אם נפגע על ידה.
גישה זו מעוגנת היטב במסורת ישראל. עוד בימים שבהם רודנים לקחו לעצמם רכוש של נתיניהם ללא כל תמורה, המסורת היהודית חשבה אחרת. היהדות הבינה שאף שלשלטון יש זכות, בתנאים מסוימים, לפגוע ברכושו של הפרט לצורכי הכלל, מוטלת עליו החובה לפצות את בעל הרכוש פיצוי מלא. לפיכך כתב הרמב"ם בפרק הרביעי של הלכות מלכים, שגם כאשר המלך מפקיע נכסים מאנשים, הוא "נותן דמיהן", כלומר משלם לנפגעים. ביסוד התפיסה היהודית הזאת עומדת ההנחה שגם השלטון מחויב וכפוף למסגרת מוסרית וערכית – לא פחות מן הפרט!
לפני כחודשיים החליט הקבינט החלטה קשה שעל פיה: "היתרים שניתנו ערב קבלת ההחלטה מותלים בזאת, ואין לבצע כל פעילות בנייה לרבות הכשרות קרקע ותשתית" – ההחלטה הידועה כ"הקפאת הבנייה".
לדעתי, החלטה זו היא טעות חמורה המערערת את עצם זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל, והיא תוביל לבסוף להגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל לביצוע ויתורים חסרי פשר ולהגברת המוטיבציה בקרב ארגוני הטרור להמשיך בפעולות הזדון שלהם. מעבר לכך, "הקפאת הבנייה" מובילה לסיווגם של מאות אלפי אזרחים שומרי חוק כאזרחים סוג ב' שניתן "להקפיא" את חייהם ללא כל נקיפות מצפון.
למרות כל אלו, במאמר זה אני מבקש להתמקד בהיבטיה המוסריים של הקפאת הבנייה בהקשר הכלכלי. ההחלטה פוגעת פגיעה חמורה בזכויותיהם של אזרחים נאמנים של המדינה אשר רכשו קרקעות ביהודה ובשומרון על פי חוק. מדובר באנשים שהשקיעו את מיטב כספם ברכישת קרקע, בתכנון ביתם ובהזמנת עבודות שונות מקבלנים, ואף שילמו למדינה את האגרות הנדרשות! באחת, החליטה ממשלת ישראל לעכב אותם מלממש את נכסיהם, שבהם השקיעו מאות אלפי שקלים. בנוסף, ההחלטה פוגעת ברשויות ביהודה ושומרון המפסידות הון עתק לאור הפגיעה בתשתיות, פגיעה בתשלומי הארנונה ועוד.
ממשלת ישראל בחרה להתעלם מהפגיעה באזרחים, ולקבל את ההחלטה ללא קביעת מנגנון פיצוי בעבור הפגיעה החמורה. אני רואה בדרך פעולה זו עוול חמור, שאסור שייעשה במדינת ישראל. במקורותינו, הגישה היא שדווקא מנבחרי הציבור, יותר מאשר מן הפרט, יש לתבוע התנהגות על פי הדין, האתיקה והמוסר. מלך ישראל מחויב לכתוב לעצמו ספר תורה פרטי, "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (דברים יז, יט). דרישה זו נועדה להזכיר למלך, שגם הוא, ואולי דווקא הוא, מחויב לחזור ולקרוא בתורה, כדי לזכור את כפיפותו לכללים הבסיסיים שבהם מחויב כל אדם.
לאור תפיסתי זו, יזמתי את הצעת חוק פיצוי נפגעי התליית הליכי הבנייה ביהודה ושומרון, תש"ע-2009.
בהמשך לדברי הרמב"ם – "ונותן דמיהן", אני סבור, שלא ניתן להסתפק באפשרותו של האזרח לתבוע את המדינה בערוץ המשפטי הרגיל, אלא חובת המדינה היא להנגיש את אפשרות קבלת הפיצוי, ובכך לצמצם את הפגיעה באזרח. הטרחה, העיכוב וההוצאות המשפטיות הכרוכות בהליך המשפטי ידועים לכול. על פי הצעת החוק תוקם ועדה שתסייע למתיישבי יהודה ושומרון ותעביר להם פיצויים על פי מפתח המתייחס לגודל הנכס שתוכנן ולאופיו. על פי הצעת החוק תתאפשר גם תביעה בפני הוועדה במסלול הרגיל של דיני הנזיקין. בנוסף לכך, יהיה בסמכות הוועדה לשלם מקדמות קודם לקביעת סכום סופי. זו חובתנו המוסרית הבסיסית והמינימלית כלפי אזרחי מדינת ישראל הנפגעים מכוח החלטת הממשלה.
אל מול החלטת הקבינט הפוגעת כלכלית באזרחים, ואינה כוללת בתוכה מנגנון פיצוי הולם וזמין, מהדהדת כפרפראזה לקריאתו של אליהו הנביא הקריאה: "ההקפאת וגם ירשת?".
ח"כ דני דנון מכהן בכנסת מטעם סיעת הליכוד ומשמש כסגן יו"ר הכנסת
