משנה: האם יש מקום לשלושה ימי זכרון נפרדים לשואה במדינת ישראל? הרב ישראל מאיר לאו, ניצול שואה בעצמו, סבור שכן ומציע אפיון מיוחד לכל אחד מהתאריכים.
בשנים האחרונות נוצר מצב, שיש שיכנו אותו אבסורדי, כשבלוח השנה ישנם שלושה ימים נפרדים בהם מציינים את זכר השואה ומתייחדים עם קורבנותיה. כמו בהרבה דברים, גם כאן מדובר בפער שבין מצב אידיאלי ומצב ריאלי.
הרבנות הראשית לישראל, בראשות הרבנים יצחק הרצוג ובן-ציון חי עוזיאל, החליטה על יום שכזה כשקבעה את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי וכיום הזיכרון לקודשי השואה. הבחירה ביום עשרה בטבת נבעה מכך שמדובר ביום שבו החל חורבנו של הבית הראשון עם החלת המצור על ירושלים בידי מלך בבל נבוכדנצאר. ההחלטה על צירוף המאורעות הייתה אמורה להוות סגירת מעגל הייסורים שהחל בגלות הראשונה ונסגר בדור האחרון בשואה האיומה, וכל זה מתוך תקווה שסבל וצרות לא יהיו יותר מנת חלקו של העם היהודי מכאן ולהבא.
הכנסת, שלא קבלה את התאריך הנ"ל כתאריך בלעדי, קבעה את יום כ"ז בניסן כיום הזכרון לשואה ולגבורה. אנשים חושבים בטעות כי מדובר ביום שבו נפל גטו ורשה, אולם בפועל מדובר בדבר רחוק מהאמת. חורבן הגטו היה כבר לפני כן, בערב פסח של אותה שנה. כ"ז בניסן היה היום שבו החמירו הקרבות בגטו לקראת יום הולדתו של הצורר הגרמני ימח שמו וזכרו שחל ב-20 באפריל. לקראת אותו תאריך רצו מפקדי המרד לתת "מתנה" לפיהרר הנאצי ולהחריב את הגטו על החיילים הגרמנים שבו. אפשר לערער ולהתווכח על בחירת התאריך הנ"ל בידי הכנסת, אולם מה שברור הוא שקשה מאוד יהיה לשנות אותו לאחר שנים כה רבות.
כך נוצרו להם במדינת ישראל שני ימי זכרון לקרבנות השואה, כשלפני מספר שנים הצטרף אליהם גם ה-27 בינואר- יום שחרורו של מחנה אושוויץ-בירקנאו, שנקבע ע"י עצרת האומות המאוחדות כיום הזיכרון הבינלאומי לשואת יהודי אירופה. יום זה נקבע בידי וועדת השרים הממלכתית לענייני טקסים וסמלים כיום רשמי גם במדינת ישראל. כך נוצרו להם שלושה ימים נפרדים לזכרון השואה במהלך השנה.
למרות הריבוי, אין לדעתי בידינו ובכוחנו לשנות את הימים הללו. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ז"ל, התייעץ איתי לפני כמה עשרות שנים לגבי האפשרות לבטל את כל ימי הזכרון לשואה ולאחד את כולם ביום אחד: יום תשעה באב- יום חורבן בית ראשון ושני. כאז גם היום אינני מתלהב מהרעיון, שכן אינני חושב שהוא מעשי בעיקר משום שתאריך ט' באב נופל מידי שנה במהלך חופשת הקיץ הארוכה; תאריך שאיננו רלוונטי למערכת החינוך, דבר המקשה על העברת המסר לדורות הבאים. הרי בעוד כמה שנים כשילכו אחרוני הניצולים לעולמם, לא יהיו גננות או מורות שידעו לספר על מה שהתרחש באותם שנים נוראות אם הם לא יתבקשו ללמד את הנושא ולהעביר הלאה את מורשת השואה.
אני גם חושב שטוב עשתה וועדת השרים הממלכתית כשהחליטה לציין בישראל גם את יום הזכרון הבינלאומי לשואה. מדובר בתוספת חשובה וחיונית למורשת השואה שנפגעת קשות בשנים האחרונות בידי מכחישי השואה כמו נשיא אירן ופרופסורים מהאקדמיה הבינלאומית הפועלים ללא לאות בכדי להשיג את מטרתם. במציאות שכזאת מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתבדל ולעמוד מנגד והיא חייבת לציין גם את יום השואה הבינלאומי.
אולם גם כך ישנה הרגשה כי ראוי לעשות הפרדה בין שלושת התאריכים, ולתת לכל אחד מהם צביון מיוחד משלו. כך למשל, ראוי היה למצב את יום עשרה בטבת כיום בעל ערך סגולי- יהודי בכל הקשור לזכר השואה. אין מתאים מיום הקדיש הכללי בכדי להתיחד עם זכר הקורבנות.
התאריך השני, כ"ז בניסן המכונה גם "יום השואה", ראוי לכנס בתוכו את הזכרון לכל ביטויי הגבורה והמרד ונסיונות המרי שהיו בשנות השואה בכל רחבי יבשת אירופה ולא רק בגטו ורשה. ביטויים שכאלה היו גם בסוביבור, בטרבלינקה ואפילו בקראקוב במחתרת החסידית שבציבור כמעט ולא יודעים עליה דבר.
התאריך השלישי, ה-27 בינואר- יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ראוי להיות מוקדש לחסידי אומות העולם שנחלצו תוך כדי המלחמה להגן על יהודים, למרות שממשלותיהם התמהמהו או אפילו התעלמו מהנושא.
הפרדת שלושת התארכים והנושאים שהם באים לציין, ללא ספק תסייע בהגברת הזיכרון והמורשת ובה בעת גם תמנע את המאסת הנושא על הציבור הרחב.
הרב ישראל מאיר לאו הוא רבה של העיר ת"א-יפו, הרב הראשי לישראל לשעבר וניצול שואה.
