במשך שנים רבות במסגרת העיסוק בשואה קיים דיון אינטנסיבי בטרגדיה, בסבל, בעובדה שיהודים לא האמינו שזה יכול לקרות, בידיעה שאנשים "הכי נאורים" מסוגלים לנהוג כחיות, בנוסף לאמירות והצהרות בנוסח: לא עוד, דם יהודי לא יהיה הפקר, וכד'. המסרים הללו הם חשובים וצריך להמשיך לחקור ללמוד וללמד אותם, אבל הם לא מספיקים. יום השואה אמור לשמש יום שבו כל הזיכרון האישי והקולקטיבי מגיע למיצוי גבוה יותר, אבל זה לא קורה. מעבר לטקסים ממלכתיים, עצרות זיכרון טקסיות בעיקר במסגרות החינוך השונות, ותוכניות בתקשורת, יום השואה הוא יום רגיל. אדרבה: העובדה כי מדובר בטקסים ממחישה כי זהו עניין חיצוני וסמלי, שלא חודר פנימה. זה מתחבר לכך שגם תכנים אחרים שיש בהם משמעות ערכית ורוחנית, נתפסים אצל ההמון כטקס, ולא כמשהו עמוק ומכונן: טקס האזכרה, טקס בר המצוה, טקס החתונה, ועוד. יש אף המתייחסים למעמדות הללו, כאירוע, כהפקה, כהצגה, ולא מודעים כלל לתוכן הייחודי והרוחני של המעמד. ליום השואה חסר קומה בעלת משמעות ערכית גבוהה יותר, מעבר לעובדות הקשות והמצמררות. דיון ציבורי וחברתי, ולא רק במסגרות החינוך, שיעסוק בלקחים ובמסקנות ערכיות ממה שהיה, יחד עם תוכן וכיוון מה הלאה.
מלוח השנה היהודי, מהחגים ומימי האבל שבו, ניתן ללמוד כיצד מציינים ימים וכיצד מעניקים להם משמעות ערכית על בסיס האירוע או הסיפור ההיסטורי. לא ניתן להתכחש לכך שגם מבין המקיימים את מצוות המועדים הללו, יש המתייחסים להם כסמלים חיצוניים וכטקסים, אבל לא זו כוונת המצוות הללו.
בתשעה באב כמו גם ימי הצומות האחרים, איננו מסתפקים רק בזיכרון ההיסטורי, מה אירע בחורבן ירושלים. התעניות נועדו לעצור את שטף החיים הרגיל, להתבונן ולהעמיק במה שהיה וללמוד לקח ומוסר מדוע זה קרה, וכיצד עם ישראל המשיך אז ולאורך כל הדורות עד היום, להפיק תובנות עם הפנים להמשך ולעתיד, כפי שניסח זאת הרמב"ם: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (הל' תעניות ה, א). אין בלוח השנה ימים שהם רק לשם הבעת צער ואבל, וכניסוחו של החת"ם סופר (שו"ת חתם סופר, אורח חיים סי' רח) שעסק בדברי הרמב"ם הללו: "לקבוע אבל עולם על צער, לא מצינו כיוצא בו. אלא על כורחנו על התשובה הוקבעו". הצער והאבל הוא כדי לעורר חשיבה ולהתבונן מחדש. כל אדם באופן אישי, הציבור והחברה בכללותה.
כך גם צביונם של ימי חג שבאו בעקבות היחלצות מצרה. בליל הסדר למשל, אנו עוסקים גם בצרות: "וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה", ומי שמרבה לדרוש בפסוקים אילו בליל הסדר, יוכל למצוא תיאורים במסורות חז"ל שבמדרש, ויראה עד כמה העינויים היו מתוחכמים וקשים, ומה שקרה בימי השואה היה מבוסס על הרעיונות הזדוניים של המצרים הקדמונים. אך איננו מסתפקים רק בהודאה לה' שנחלצנו מהצרות: "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו… ונתן לנו את השבת וקרבנו לפני הר סיני, ונתן לנו את התורה, והכניסנו לארץ ישראל, ובנה לנו את בית הבחירה". ליציאה ממצרים יש תכלית ומטרה. להיות עם חופשי בארצנו לא רק כחומת מגן, אלא עם תוכן רוחני ערכי ומוסרי ששורשו בתורה ובמצוותיה, עם ייעוד לדורות.
יש גם רבים שלא יודעים מה עושים עם הנצחת הזיכרון האישי של קרובים וידידים שהלכו לעולמם. מדליקים נרות, עוסקים רבות בכאב ובצער האישי שלהם עצמם בשל חסרונו של הנפטר, ולעיתים שוקעים בכך וללא מוצא. "במותם ציוו לנו את החיים" כדי שנלמד ממעשיהם הטובים, כדי שאדם יחשוב ויתבונן על עצמו, התנהגותו והתנהלותו והאמנם הוא מנצל ומיעד את חייו לעשייה חיובית ומועילה. ההתעסקות רק בצער ובאבל, משתקת את החיים ולא מאפשרת למלא את הציווי על החיים.
התחומים בהם אפשר להעמיק ולהתבונן מתוך מבט יהודי בזיכרון השואה הם רבים. אפשר לקחת את המחשבות לכיוונים שונים, וכפי שמוכר לנו מההנמקות ומההסברים הרבים אצל חז"ל ופרשנים על טיבם מהותם ותוכנם של ימי חג או ימי אבל שכתובים בתורה או שתקנו חכמים. על יחסי גלות וארץ ישראל, על יחסי אומות העולם ועם ישראל, על הקשר והמחויבות לערכי הנצח של עם ישראל כפי שהם בתנ"ך ובספרות חז"ל ומתוך כך על עצמאות לאומית מול לחצים בינלאומיים גם ממדינות המצהירות על ידידותם עמנו, על המשמעות הערכית של תקומת המדינה והתחדשות החיים של עם ישראל כעם כאן בארץ לאחר השואה יחד עם הרצון להקים כאן את התשתית לבנין לאומי שלישי כאן בארץ, על המחויבות שלנו כמדינה ליהודים היושבים עדין בגלויות השונות, על תפקידנו כעם לסייע לעמים נרדפים אחרים בעולם, ובכלל במה נהיה אור לגויים, ועוד, ועוד. השאלות הללו הן גדולות ורציניות, אבל צריך לשים אותם על סדר היום הציבורי והכללי, גם אם אין להם תשובה אחת וקצרה, כדי לעורר חשיבה ולפתח את היכולת להתבונן ולהעמיק במה שהיה, מעבר לטרגדיה ולאסון הנורא בעצמו.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר
