יומו הראשון של חול המועד פסח התחיל כיום עם מזג אוויר הראוי בהחלט לשמו של החג. במקום לצאת באותו בוקר לטיול או סתם להתרפק בבית, קבוצה של כמאה וחמישים איש ליוותה בדרכה האחרונה אשה בת 85 אשר נפטרה בליל הסדר. בשל חולו של מועד, נשא הבן מספר מלים קצרות – ללא הספד – על אמו ובכך יצאה הפמליה למקום הקבר, שם האנשים – חלקם לבושים חולצות וכיפות לבנות – החזיקו בטוריה וגרפו את רגבי האדמה על הקבר הטרי. אם עבורי היה משהו מבלבל קצת בצירוף שבין מועד למוות, הרי שלמשפחה, אני מניח, היה מבלבל שבעתיים ולו בשל דחיית ה"שבעה" ללאחר החג. בינתיים נדרש מהם להמשיך – לפחות כלפי חוץ – באווירת החג שעה שהלב דווה על אובדן האם.
התמודדות עם רגשות מנוגדים אפיינה גם את חנוכת המשכן בפרשתינו, במהלכה מתים נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה'. בפסוק ד' קורא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן, ומבקש מהם: "שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה". על המלים "שאו את אחיכם וגו'" מסביר רש"י: "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה." ביום שמחתו של כל עם ישראל – יום הקמת מעון השכינה בתוך העם – נלקחו שני אנשים ולא סתם שני אנשים. אלו "קרובי" הקב"ה אשר עבורם היה ראוי להתקיים אבל של כל הציבור, אולם נדב ואביהוא מוצאים אל מחוץ למחנה לבל תיהרס השמחה באבל של אביהם אהרון ואחיהם אלעזר ואיתמר. גם פה, שמחת החג גברה על האבל הפרטי של האדם הבודד.
גם אנו בחיים שלנו נדרשים לא פעם להתמודד עם רגשות סותרים. לעתים הטוב מהול ברע ולעתים מול הרע יש גם מעט מהטוב. קשה לרגש האנושי להכיל בעת ובעונה אחת רגשות מנוגדים. אנו יודעים לשמוח ואנו יודעים להיות עצובים אבל קשה לנו לצחוק כאשר אנחנו בוכים, ולבכות כאשר אנו צוחקים. קשה לחתן ילד ימים ספורים לאחר פטירת הורה.
לרוב כאשר יש התנגשות בין הטוב לבין הרע, הרע , העצב, האבל, הכאב או האובדן גוברים. יש משהו ברגשות שליליים שלפעמים חזק יותר מרגשות חיוביים. לא בכדי נצטוו מישאל ואלצפן להוציא את הגופות אל מחוץ למחנה על מנת שלא לקלקל את השמחה. ילדים קטנים אינם מסוגלים לעשות הפרדה שכזאת. החשיבה והחוויה שלהם קוטבית לעומת זו של המבוגרים. עבורם העולם מתחלק בקלות לטוב ולרע, לשמח ולעצוב. בתור מבוגרים אנו נדרשים ללמוד לקבל אנשים למרות שיש בהם דברים שאנו נרתעים מהם או נגעלים מהם. בעניין זה ראוי לציין את התופעה של דיסוננס קוגניטיבי אשר תואר בשנת 1957 על ידי הפסיכולוג ליאון פסטינגר. לפי תיאורה זו, כאשר אדם נאלץ להתמודד עם אירוע או אדם המעוררים בו רגשות חיוביים ושליליים בעת ובעונה אחת, הוא נוטה להדגיש או את הצד השלילי או את הצד החיובי תוך שהוא ממעט באחד מהרגשות ובכך הוא הופך את החוויה לחיובית או לשלילית מעיקרה. באופן זה הוא יכול להתמודד ביתר שלוות נפש עם המצב.
אולם בחיים לא תמיד ניתן לשחק משחקי מחשבה שכאלו. הסתכלות שכזאת על העולם מצד אחד מדכאת משום שא ניתן להתחמק לגמרי מהפורענות אשר בוא תבוא. יחד עם זאת, יש כאן גם נקודה מעודדת מעצם הידיעה כי גם לאדם השרוי בתוך צרה יש גם טוב הצפוי לו ובכך הוא צריך לדעת כי אל לו להתייאש.
צירוף המקרים בין דברים משמחים לבין דברים עצובים תמיד גורם לבלבול. קשה להיות בשני מקומות הפוכים בבת אחת, במיוחד כאשר גורם חיצוני כמו ההלכה מצווה עלינו להיות רגשית במקום מסוים כשהלב רוצה אחרת. יחד עם זאת, לא ניתן לברוח מהמציאות האנושית הייחודית המחייבת אותנו להתמודד עם האבל והשמחה, גם אם הדבר אומר לתת לאחד קדימות על פני האחר.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
