באגדה היהודית ובמיתולוגיה היוונית מסופר על בחורים יפי תואר שמעולם לא ראו את בבואתם, ומשום כך מעולם לא הכירו את תווי פניהם. שני הבחורים, בשתי האגדות, ראו בפעם הראשונה את עצמם רק כאשר הסתכלו בבבואתם במים, ומכאן הספורים הופכים שונים.
במיתולוגיה היוונית מסופר: "…כאשר ראה נרקיסוס את דמותו נשקפת אליו מן המים, מייד התאהב נרקיסוס בעצמו ולא יכול היה לנתק את מבטו מהבבואה שלו – עד שמת. במקום שבו מת צמח ועלה פרח נפלא שנימפות המים כינו אותו "נרקיס".
בגמרא, לעומת זאת, מסופר (נזיר ד, ע"ב):
"…הלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה? העבודה (= אני נשבע), שאגלחך לשמים (= שאהיה נזיר)!"
בשני הסיפורים המים הם המקור ממנו אנו מכירים את עצמנו ואת סגולותינו. על פי הסיפור היווני התבוננות זו הובילה לנרקיסיזם, אגואיזם וקמילה. לעומת זאת, המקור היהודי מספר כי הכרה זו דחפה את האדם להקדיש את כוחותיו למען ערכים נעלים יותר מהאינטרסים הפרטיים, אחרים לגמרי מאשר הסגידה העצמית.
כיום טובי המומחים והמחוקקים דנים ב"בעיית" המים. כמעט כל מה שהיה יכול להיאמר בנושא כבר נדוש מכל הכיוונים. אני מבקשת להציע מבט חדש, ולראות במשבר המים לא רק "בעיה", אלא גם "מצפן חברתי" רגיש, דרכו אנו יכולים לראות את ה"בבואה הקולקטיבית" שלנו.
המים הם המשאב המשמעותי ביותר שיש לכולנו. הם יכולים לאפשר לנו לנהוג מתוך ערכיות וערבות הדדית מחד, או מתוך "נרקיסיזם" מאידך. הטיפול במאגרי המים אינו צריך להיבחן רק במבט כלכלי או חומרי, אלא גם במבט ערכי-חברתי.
נבחן אפוא מזווית ערכית ויהודית את סוגיית המים.
עובדה: ממשלות ישראל כשלו לאורך שנים בטיפול במשק המים. פגענו במאגרי המים, בכמותם ובאיכותם, ואנו עומדים רגע לפני שלא יהיה מי שיתקן זאת.
רק עתה, משהגענו למשבר ולקו השחור, הוחלט לפעול בשני מהלכים באופן מיידי:
האחד – הטלת "מס בצורת", אולם למס זה אין לו ולא כלום עם בצורת. אין הוא אלא מס נוסף והכנסת היד לכיסו של האזרח.
השני – עדכון תעריפי המים, שנבע מכך שהצרכן נדרש לשלם את מחירו הריאלי של המוצר שבו הוא משתמש.
גם מהלך זה מוטעה, משום ששוב הוטל עלינו האזרחים מס רגרסיבי שאינו מתייחס לצרכים השונים של כל משפחה, שהרי צורכי משפחה עם נכים שונה מזו של בריאים, וכך גם לגבי תינוקות, קשישים ואף גרושים המחזיקים במשמורת משותפת את ילדיהם.
ברור לחלוטין שגישה המתעלמת מהשונות שבין בתי האב בישראל לאתביא בעקבותיה חיסכון. מחד גיסא היא תגביר את המצוקה אצל אלו שכלפיהם יש לנהוג ברגישות ובהתחשבות, ומאידך גיסא היא לא תשנה כהוא זה את הרגלי הצריכה של המשפחות המבוססות, המסוגלות לעמוד גם בעליית המחירים.
המבט היהודי תובע מן החברה למנוע התייקרות מוצרי יסוד באופן הפוגע בחלשים: "אין משתכרים (- עושים רווחים) בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש (- מוצרי יסוד)" (בבא בתרא צא ע"א). על כן יש לדאוג שבעלי הכנסה נמוכה ובעלי צרכים מיוחדים לא ייפגעו מעליית מחירי המים המתוכננת, ובמיוחד בעת משבר כלכלי.
וכאן באה תרומתי להתמודדות עם החוסר במים בדרך המבוססת על ניסיוני כאשת חינוך ועל ערכיי היהודיים.
עיקרון יסוד בחינוך היהודי לאורך הדורות הוא העדפת חיזוקים ותמריצים על פני עונשים וקנסות. רק בדרך זו נוכל לחנך לחיסכון ולהטמיע התנהגות אחראית ולא בזבזנית בקרב הציבור הרחב. יש לזכור כי התקציבים לבדם, כמו גם מתקני ההתפלה העתידים לקום ולפעול, לא יביאו לסיפוק כמות המים הנדרשת, ולפיכך החיסכון הוא נדבך משלים ומחייב לפתרון משבר המים בישראל.
הצעת החוק של חבר הכנסת ציון פיניאן ושלי, בשיתוף פעולה עם רבני "צהר", באה לעודד חיסכון במים, ולדאוג למחיר סביר לבעלי הכנסה נמוכה וצרכים מיוחדים. על פי ההצעה יש להעניק הנחה בתעריפי המים לכל מי שהוכיח חיסכון בצריכתו הממוצעת. ככל שיגדל אחוז החיסכון במים, כך נזכה לאחוז גבוה יותר של הנחה בעלויות המים. יחסכו – יקבלו (הנחה), לא יחסכו – לא יקבלו.
יש לציין כי מודל זה קיים בקליפורניה והביא לחיסכון של 26%(!) בצריכה השוטפת במדינה.
יתכבדו חכמי האוצר וילמדו מניסיון מדינות חכמותאשר לאהשתמשו במקל, אלא העדיפו לגדל בערוגת החקיקה שלהן דווקא את הגזר – ובלי הרבה מים… כך נוכל להביט במים ולשמוח לא רק על גובה מפלסם, אלא גם על הב"בבואה הקולקטיבית" של כולנו שתשתקף אלינו חזרה – בבואה ערכית וחברתית.
רונית תירוש מכהנת כחברת כנסת מטעם סיעת "קדימה"
