משנה: הציווי "והגדת לבנך" מתקיים גם במילים אבל בעיקר במעשים ובדוגמא האישית שאנו נותים לילדנו. ד"ר דניאל גוטליב כותב על התנדבות ונתינה כשיעור חינוך לדור הצעיר
בפרשת ויקהל מגיע לשיאו תהליך בניית המשכן ובו עם ישראל לא רק מוזמן לתרום מהונו וממונו, כי אם גם מזמנו, ממרצו ומכישוריו המקצועיים של כל אחד ואחד. המשכן היה פרויקט של כל העם, לא רק ברמה של המימון, כי אם גם ברמה של ביצוע והעשייה.
באותם ימים רוח ההתנדבות נשבה בקרב העם. האנשים הבינו, או ליתר דיוק הרגישו, כי אם המשכן הולך להיות באמת שלהם, ולכן עליהם לתת מעצמם להקמתו. רוח הנתינה וההתנדבות היו כה סוחפות עד כי נאמר למשה "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה…", עד שהוא עצמו נאלץ לרסן את העם ולבקש ממנו לחדול ממלאכה ותרומות.
תיאור זה מלמד כי התרומות אשר התקבלו למשכן הגיעו, ככל הנראה, מהמקום הכי אלטרואיסטי של העם וללא כל פניה למעט אולי ההרגשה הטובה הבאה יחד עם הנתינה. למיטב הבנתי, במשכן לא הותקנו שלטים קטנים של הקדשה על הפריטים שהובאו למשכן ועליהם נכתב "נתרם על ידי…". מן הסתם גם לא היה דינר חגגי עם חוברת שבה הונצח כל מי שעזר לבנות את המשכן . הנתינה המתוארת הייתה שונה לחלוטין.
רוח ההתנדבות הזו עודה חיה ופועמת במדינת ישראל של היום. היא מתקיימת בגופים רבים ובקרב אלפים רבים של אזרחים. כמעט ואין תחום בו לא קיימים גופי התנדבות או "תקנים" למתנדבים. רבות הן ההזדמנויות להתנדב למי שנשאו ליבו. ייתכן וזו המצוקה הכלכלית שגורמת לכך שגופים רבים מבססים חלק מהפעילות שלהם על מתנדבים. מגן דוד אדום, המשמר האזרחי, בתי חולים, מוזיאונים, ארגוני צדקה, רווחה וארגונים לפעילויות תרבותית הם רק חלק מהדוגמאות. אותם מתנדבים עושים את מלאכתם שלא על מנת לקבל פרס ואף לא קבלת תעודת הוקרה, אלא מתוך תחושת שליחות ורצון לבנות עולם חסד. אם יש בינהם מי שבכל זאת מבקש לעצמו רגע של תהילה, הרי שהדבר הוא לא בשביל האגו, אלא בכדי שאחרים יראו ויחקו את מעשיהם. גם אם המתנדב נתרם בצורה זו או אחרת, עדיין עצם העובדה שהוא הצליח להתעלות על הנטייה הטבעית הקיימת בכל אחד לדאוג קודם כל לעצמנו, אומרת דבר מה.
התנדבות שלנו איננה רק תרומה לזולת, בניית עולם יותר טוב והרגשה פנימית טובה. זו גם דוגמא אישית לילדים שלנו המתבוננים בנו כל העת, בוחנים, בודקים ולבסוף מחקים אותנו. חג הפסח הקרב הוא זמן של "והגדת לבנך" אולם לא די באמירה בלבד. ההגדה האמיתית מסופרת דרך המעשים. ילדים הרואים את הוריהם מתנדבים ותורמים לזולת, לא רק מכספם כי אם גם מזמנם ומרצם, מפתחים הסתכלות שבה לא הם תמיד אלו שעומדים במרכז.
לא פעם עסקנו כאן בערך של הדוגמא האישית. אם "תמונה שווה אלף מלים," הרי שדוגמא אישית שווה מליון. כאשר ילדים רואים את ההורים שלהם תורמים לקהילה, הם לומדים כי קהילה לא נבנית מעצמה וגם לא על ידי אחרים בלבד אלא בכוחות משותפים – איש איש עם אשר חנן אותו הקב"ה. היכולת של אדם לתרום מעצמו ממחישה עבורו גם את הצורך להעריך את יכולותיו ואת החובה להודות לבורא עולם על שאפשר לו יכולות אלה. שותפות גורל המתבטאת בהתנדבות מראה לילדים כי גם אם בורכנו בחיים נוחים, אל לנו לשכוח את האחרים ואל לנו להיות בטוחים כי מה שהיה הוא שיהיה.
ולסיום נאותים דבריהם של דבורה הנביאה – בהתנדב עם ברכו ה' " (שופטים, ה': ב')- ולאחריה אלו של ח.נ. ביאליק בשירו "למתנדבים בעם" (תר"ס): לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם! בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה! בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון 'שינוי' בהרצליה
