משנה: הרב אלי שיינפלד יודע כי בתור מחנך בישיבה תיכונית הוא יכול להקנות לתלמידיו רק תיאוריה. את המפגש עם החיים יכולים לעשות רק ההורים ולכן המצווה של "והגדת לבנך" מוטלת דווקא עליהם.
בהרבה מוסדות לימוד מכנסים את ההורים מיד עם פתיחת שנת הלימודים, לערב הכרות עם המנהל ואנשי הצוות. על פי רוב נוהג המחנך להציג את משנתו החינוכית, את ה"אני מאמין" שלו, את המותר והאסור, ומבטיח, בלי נדר כמובן, להשתדל להיות קשוב להורים ולשמור איתם על קשר כמה שרק ניתן.
"אנחנו לא קוסמים, ואין לנו יכולות לחולל ניסים גדולים" – כך אני בדרך כלל מתחיל את השיחה להורים. "אתם עושים את העיקר, ואנחנו בישיבה משתדלים רק להשלים. אתם אלו שמפגישים את הבנים בפועל עם החיים. אנחנו בישיבה נשתדל ללמד תורה, אבל אתם בבית חיים את התורה למעשה". ברגע הראשון יש תמיד שקט וקצת מבוכה, לכן אני מנצל את השקט וממשיך להסביר להורים שאני לא מוריד בכך אחריות מעצמי , אלא רק מצייר את אמיתת המציאות.
מוסד הלימודים, ובוודאי הישיבה, חשובים ומשמעותיים בעיצוב עולמו הרוחני של הבן ושל התלמיד, אבל אסור לשכוח, אפילו לא לרגע אחד, שבישיבה לומדים את התיאוריה, ובבית כבר מזמן נוהגים.
בישיבה לומדים להכיר את התמרורים ואת הסימנים השונים, ובבית יש כבר נסיון של שנים ולעיתים אפילו כמה תאונות דרכים ברזומה.
בישיבה לומדים מסכת אבות, ובבית נפגשים בכל רגע עם עולם המידות.
בישיבה לומדים מסכת קידושין, ובבית אפשר לראות עד כמה חיי הנישואין פורחים.
בישיבה ניתן להשקיע שעות בלימוד היחס לאדם וסדרי העדיפויות, ובבית ניתן לראות כל יום מה עדיף בפועל: האם הטלוויזיה והכבלים, או שיעור בהלכה וגמילות חסדים.
כי שם בישיבה הכול יותר סטרילי ונקי, כמו בבית מרקחת. כששנשפך משהו על הרצפה, אז מיד מנקים. אבל הבית הוא יותר כמו מוסך בצד הדרך, עם מוסכניקים שידיהם מגורזות ,מלוכלכות ומלאות בשמנים. גם הרצפה במוסך, על פי רוב, לא תבריק גם אם יקרצפו אותה שעות. כי בבית המרקחת מחלקים תרופות, אבל במוסך נפגשים עם הכביש ועם החיים.
וזהו אולי ההבדל בין מצוות לימוד תורה, לבין מצוות " והגדת לבנך".
בלימוד התורה אנחנו לומדים ומעמיקים, מנסים להבין ולשמוע את הצו האלוקי, אבל בליל הסדר המצווה היא שונה. צריך לא רק ללמוד אלא בעיקר לספר סיפור חיים. בבית המדרש אנחנו מזכירים את יציאת מצרים ומנסים להבין בשכל מה מכל זה אנחנו לוקחים. בבית, בליל הסדר, אנחנו ממש יוצאים ממצרים, נגאלים בפועל. אנחנו לא לומדים על החרות, אלא שותים יין ויושבים מסובים. אנחנו לא רק שומעים על קושי השעבוד, אלא טועמים בפה את המרור שמזכיר לנו מעט את טעם החיים. בבית המדרש מבינים את הצער על כך שירושלים עוד לא שלמה, אבל בבית, בליל הסדר, אנחנו קמים ורוקדים מכל הלב והנשמה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
ואולי בעזרת ההבחנה שבין הבית לבין בית המדרש, ניתן להבין את אחת ההלכות בדיני ההסבה. הגמרא במסכת פסחים קובעת שבן שנמצא בליל הסדר אצל אביו חייב להסב, אבל אם הוא בפני רבו איננו מסב. בבית ליד אבא מרגישים חירותיים, וכל זה למרות הכבוד והיראה מאבא. בבית אנחנו מתורגלים במפגשים עם מורכבות החיים, אבל ליד הרב שתפקידו הוא ללמד ולמסור את דברי התורה, שם מתקיים "מורא רבך כמורא שמיים". עם הרב אנחנו מחויבים להיות רציניים, ולהסב בפניו ממש התלמידים לא מסוגלים.
לפני כל חופש, ארוך או קצר, כשאני נפרד מהתלמידים, אני מאחל להם שימשיכו ללמוד תורה ולהתקדם מבחינה רוחנית, ובסתר ליבי אני מקווה ומתפלל שבזמן שהם ישהו בבית, הם לא רק ילמדו תורה, אלא גם יראו כיצד התיאוריות שבתורה מתממשות בחיים עצמם. שיראו שאת כל מה שלמדנו והתפלפלנו כדרך שבה ניתן לחיות בנעימות ושלווה. אני מקווה שכל לימוד התורה ייהפוך להיות סיפור אחד ארוך וחי של "והגדת לבנך".
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
